לעאזאזל. מילה שהולכת לי טוב לאחרונה. I think I'm gonna be
sad. יותר משעה של הפסקה ביום, ואני לבד. אנ'לא רגיל לדברים
כאלה. שנה שעברה, באתי לבית ספר, בגלל ההפסקות. היום? היום
אנ'לא ר'צה לבוא לבית ספר בגלל ההפסקות. שעה וחמש דקות של
להיות לבד. שעה וחמש דקות של להסתובב בבית ספר כאילו שאני מחפש
משהו, ואחר כל לשבת על הדשא באיזה מקום מוצל שאין בו אנשים
ולקרוא את היומן. ואז יש שיעור. ואז שוב הפסקה. כל הבית ספר
הפך למין הרגשה של נאחס גדול כזה. שיגמר כבר. ועוד עכשיו אני
משתדל לעשות שיעורים. ואנ'לא בן אדם שעושה אותם. בכיתה ז'
בחיים לא עשיתי שיעורים. במתמטיקה, שקידה, קיבלתי 40, ואין
פחות מזה. כי לא הכנתי שיעורים בחיים. שנאתי את המורה הזאת,
וביקשתי מהמנהלת ללמוד בבית, אבל כלום לא עזר. אז ישבתי בכיתה
וכל השיעור זימזמתי את "מסיבת מתגייסים". היום כבר נמאס לי
מאביב גפן, כמה שירים כבר אפשר לדעת בעל פה? אז אני שר לי סתם
שירים עצובים של הביטלס. מנסה להעביר את הזמן בשירה לעצמי
ובמחשבות. אפילו את הסנדוויץ' אנ'לא לוקח כבר לבית ספר. ואני
יודע שאני אחזור רעב. ואני יודע שאנ'לא אוכל אותו במילא, כי
אני לא אוהב שמסכלים עלי אוכל, אומרים לי שאני אוכל מצחיק.

ומחר, אני שוב אאחר בעשרים שניות, ואז יהיה לי שבע שעות של
נאחס, שנמשכו כמו שנה עם הרגשת כאב בטן, ואז הביתה, ארוחת
צהריים, שיעורים. ובלי ששמתי לב נגמר לו עוד יום של נאחס. לא
יודע אם להיות עצוב או שמח, כי מצד אחד זה נגמר סוף סוף, מצד
שני, מחר יום חדש, והציפורים שוב יבכו לי בחלון.