[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סיאם דן
/
הבזק

ההכנה.
קליק-קלאק, אני מעביר את האצבע על הסוגר של הנעל הפלסטית
הכבדה. אני מותח אותו, ונועל במקום. אחריו עוד זוג סוגרים, כל
אחד מהם אני מהדק חזק.

קליק-קלאק. עוד שלושה ברגל השנייה. אני מוכן. מעין הרגשה של
רעד קל עוברת בי, זה הולך להיות מטורף לגמרי.
אני נעמד. קשה לאזן את עצמי. מניף אותם על הכתף ומתחיל לצעוד
בכבדות.

אני יוצא אל הרחבה, וזה מכה בי חזק: קור.
קר מאוד. קפוא. אני נעמד באמצע הרחבה, בגובה 3800 מטר, על הר
שכולו מכוסה שלג. אני רואה רק מעבר לקצה הקרוב של הרחבה, ורואה
את הנוף היפהפה שמשתקף. המדרון תלול מדי, אני לא רואה אותו.
אני רק רואה מעין נפילה, כמו צניחה מעבר לצוק. כן, זה הולך
להיות מטורף.

אני מפיל את המגלשי סקי שלי על השלג, אחד מהם נוחת עקום, אני
דואג לישר אותו עם הרגל. תוקע את שני המקלות מכל צד, מלביש
עליהם את הכפפות. חובש את הפס-אפור שלי, שמכסה לי את האוזניים.
מרים את השיער שיבצבץ לכל עבר מעל לפס. אני לובש את המסכת-שמש
הענקית שלי, אני אצטרך אותה כי עם משקף רגיל אני פשוט לא אוכל
להחזיק את העיניים פקוחות. עכשיו הזמן לסקי.

אני שם כפפה אחת, שנייה, מותח את השרוול של המעיל מעל לכפפה.
שם כל אחת מרצועות של המקלות על פרקי כף היד, מסובב את היד
ליפוף אחד כדי לחזק את האחיזה של הרצועה, ונאחז במקל. תוקע רגל
בכל סקי, מנחית את העקב אחורה לנעילה.

אני כבר מרגיש את העוצמה, כאילו חיברו לי לרגליים את הכוח שלי.
עכשיו אני כבר לא אדם רגיל, עכשיו אני משהו מהיר, אחר, עוצמתי.
אני יודע את זה, כי אני מרגיש את הכוח שיש לי ברגליים. כאילו
הרגע נתנו לי כלי, חלק גוף חדש, משהו שיאפשר לי - לטוס כמו
שאני אוהב.

לאט לאט אני מתחיל להתקדם, בצעדי-ענק זיגזגיים, אני מתקדם לקצה
של הרחבה. אני שומע את הקול הרטוב-חלק של השלג, נחתך ונפרש תחת
המגלשיים שלי. אני מחליק קדימה, קצב רגוע, מתכונן להיי, מתכונן
לטיסה, מתכונן ל-...

הקצה. בנשימה אחת המגלשיים שלי עברו אותו, והקצוות, ואחריהם
אני עם שאר המגלשיים, נפלו לזווית של 75 מעלות בכיוון מטה.
המדרון הוא כמעט אנכי למראית עין, אבל אני יודע שהוא רק נראה
אנכי. הוא באמת אפשרי להחלקה. כמו שאני מהר מאוד מוכיח. אני
מתקפל צמוד, ברכיים כפופות, רגליים לצדדים, ידיים לחזה, מקלות
מקופלים ומצביעים החוצה, כמו זוג חצים שמבצבצים מהצדדים שלי.
אני מכופף קדימה, ואני על תקן "טס".

המהירות נצברת, הרוח מתחזקת, העולם מתחיל להיסחף מולי. אני לא
רוצה לעצור, אני לא הולך לעצור, ואני לא מכיר את המילה. אני
טס. אני כמו חץ אנושי ששוחרר מכבלי הקשת. אני רואה אנשים,
עצים, סלעים, פניות. זה לא משנה. אני טס. הסקי חודרים וטסים כל
כך מהר, שאני כאילו מרחף מעל לשלג, אני מרגיש אותו מתחתיי, אבל
כאילו ממריא מעליו. ואולי זו רק אשליית המהירות. כל פניה אני
לוקח בחדות, מתיז שלג לכל עבר, בגובה של מטרים. כבר אמרתי -
אני לא מכיר את המילה לעצור. ולהאט - טוב, זו מילה פשוט גסה
בקונטקסט. אני חולף על פני מישהו. עוד מישהו. נראה לי שלהם,
אני רק זיפזופ מהיר, כמו הבזק אור. הם אפילו לא קלטו שמישהו
חלף על פניהם. פשוט "זום" - אני שם ואני לא שם. המהירות נצברת,
אני משתמש בטכניקת "קארבינג" - כדי לחתוך את הפניות שלי, ככה
שאני רק צובר מהירות.

העולם מתחיל להימרח, מרוב מהירות הוא פשוט במצב של "blur" -
כמו לשים משקפיים שהם לא המספר שלך - ככה העולם מתחיל לאבד
פוקוס. יש רוח חזקה, מאוד. המעיל דבוק לחזה שלי, הקצוות שלו
מתנפנפים בכוח מצד לצד, עושים קולות של פרפור, ואני מרגיש
כאילו במידה מסויימת אני נאבק עם הרוח, כאילו היא מנסה לתלוש
ממני אותו. הכוח שלה עצום. מימני ומשמאלי עצים. אני חולף אותם
כל כך מהר שהם פשוט ממרח ירוק לצידי הדרך. אני לא מצליח להתמקד
בעץ אחד. הם פשוט גושים מרוחים.

הזמן עבורי כמעט נעצר, כמו מטריקס, כאילו המציאות מתארכת, אני
טס ואני חולף, אני מאיץ עוד ועוד, השריקה באוזניים מתחזקת, כי
הגעתי למהירות שבה היא מופיעה. נראה כאילו כל העולם פשוט התחלף
למעין גומי מתוח של צבעים וצורות מעוותות, אני כבר לא מבדיל.
נראה שהעיניים שלי לא מספיקות להבחין בשום דבר ספציפי. איזה
דמות שחלפתי על פניה. משהו כהה. אולי בנאדם, אולי עץ. לא
הספקתי לראות. אני חושב שגם הוא לא.

השריקה הפכה למעין טרטור חזק, כמו סופת ברקים, אני מרגיש את
הרעידה של המהירות הגבוהה, ואולי זה השלג פשוט - שפה הוא
קרחוני יותר, קשה יותר. אני עכשיו על תקן "טיל", עם אזהרה בצד
של "מסוכן לבריאות כל הסובבים" או במילים אחרות "public
hazard".
המהירות - שעבורה אני חי - הושגה. אני פשוט מרגיש שאני אוכל
להמריא אם רק אפרוש ידיים. (אין צורך בכנפיים, יש לי מספיק
מהירות גם להמריא אם אני אפרוש את הידיים והמעיל.)

ככה אני עף, באיזה מאך מטורף של מהירות, כמו כדור רובה שהרגע
נורה, כמו פגז שמועף אל-על, כמו מטוס סילון שנושק לשלג שמעליו
הוא חולף במילי-מומנטים. אני כמו טורפדו מעל המים, על פני
השלג. כמו צ'יטה אחרי טרף, כמו סירת מנוע עם הדוושה מודבקת
לרצפה. כמו מכונית נאסקאר בספרינט לפני הסיום - הגראנד פינלה.
אני טס כמו שאי אפשר לתאר. זה ה"היי" שלי. זה הדבר שבשבילו,
אני חי.

ואז זה מגיע, לצערי, זה מתקרב אליי. מהר מדי. אני כמעט לא
מזהה. הסוף של הירידה, והכניסה לרכבל עם תור ענק.
זה אמור להיות אחד מהמסלולים הארוכים. העלייה ברכבל לוקחת 26
דקות. לא כולל התור. נראה לי שעשיתי את הירידה ב-2. פלוס
מינוס. אני אף פעם לא מודד זמן.

ואז אני קולט: פאק. תור ענק של אנשים. או-או. ביג שיט. בגלל
שאני לא רוצה להדמות פה את מה שחבר שלי קורא לו "אפקט הבאולינג
האנושי" - על התור של האנשים האלו, אני מחליט שאני צריך לעצור.
אמממ... קל להחליט, אבל במהירות כזו: קשה לבצע.

אז אני מסתובב, בצורה קיצונית ופתאומית, עם הצד, ונשען אל תוך
ההר - זאת אומרת נשען אחורה. גל של שלג, ענק, בגובה מטרים
בקלות, מתחיל להתיז לכל עבר. מעיף לכל הכיוונים, החריכה על
השלג קשה ושומעים אותה בקול רם. המגלשים שלי חותכים עמוק לתוך
השלג, ואני מרגיש שאני מתחיל להאט למרות שאני עדיין טס. אבל זה
כנראה לא מספיק, כי אני עדיין מתקרב במהירות מטורפת לתור
האנשים, ומה גם שעכשיו אני מתקרב עם סילון שלג גם כן לעברם.
פאק כפול (?).
אני מחליט מהר: נעמד, כשאני עדיין מסובב עם הצד אל התור שהולך
ומתקרב ופורש את הידיים. לא - לא החלטתי להמריא מעל לאותם
אנשים, אלא החלטתי שגם הרוח יכולה לעזור לי לעצור. אני עדיין
ממשיך במהירות. זה לא טוב.
אמנם עברו רק כמה שניות, אבל במהירות הזו צריך לחשוב ממש מהר.
ואני לא מספיק לעצור, למרות שיש לי עוד איזה 70 מטר. אני הולך
לכסות את כל התור בשלג. המשגיחים של האתר סקי בהחלט לא יאהבו
את זה.
אני נשען חזק יותר לתוך ההר, בזווית מטורפת עכשיו, אני כמעט
יכול לגעת ברצפה כי נשענתי כל-כך חזק לצד, ואני כבר לא בירידה,
כל המגלשיים שלי חופרים לתוך השלג כדי לעצור, הסילון גובר,
ואני ממש מרגיש את הלחץ המטורף על שרירי הרגליים, כאילו אני
נמחץ בין הידיים של ענק גדול וירוק, שמחליט לכווץ אותי כמו
קפיץ, לראות עד כמה אני עומד בלחץ.

אחרי כמה מטרים של חפירה עמוק בשלג עם הסקי, כשאני נוטה
בטירוף, ומעיף שלג לגבהים שעוד עלולים להתיז על האנשים שיושבים
20 מטר מעליי ברכבל-הכיסאות, אני נעצר.

פאק. עכשיו לזה אני קורא ספיד.

אני נשען קדימה. מזיז את הסקי קצת, משחרר את הרגליים. חיוך ענק
מרוח על הפנים שלי... כההה!
אני אבל לא רואה כלום, בגלל ענן ענק של חלקיקי שלג, שאותם לפני
שניות ספורות אני העפתי לגובה, לכל עבר.
הענן מתפזר, אני מסתכל מסביב. כל כך יפה.
הרבה אנשים בתור בוהים בי, הם לא הבינו מה התפוצץ כדי להעיף
ענן כל-כך ענק של שלג. הם מתחילים להבין עכשיו, שזו הייתה
כנראה עצירה.

אני מתחיל לנוע לאט לכיוון הרכבל. אני צריך לחזור למעלה.

טרם הספיק לי להיום.

אני מכור למהירות.

וכל האנשים מסביבי - הם יכולים לאכול את השלג שלי. בשבילם, אני
רק הבזק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ציור שמן זה כשר
לפסח?


האישה הקטנה
מתאמנת בלהיות
תרבותית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/8/05 8:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סיאם דן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה