אני מתעורר משינת צהריים בסלון החשוך. מסתכל בשעון. שמונה
בערב. לוקח סיגריה מהשולחן, מעשן, ראש סהרורי מחזיר לי מחשבות
כבדות. לקראת סוף הסיגריה אני מרגיש את הלחץ בשלפוחית. גומר
לעשן ומשתין. נוטל ידיים. מעשן עוד סיגריה, שנייה, כשאני הולך
הלוך וחזור בסלון. אז אני מכין בפינג'אן כוס קפה חזק ויושב
במרפסת. קפה, סיגריות, וערפילי ערב של כתמי חושך על פני מנורות
הרחוב.
אני נזכר פעם, כשהבית היה מלא. אבא, אימא, אחים ואחיות.
חיוכים. מסיבות יום-הולדת. בדיחות דפוקות ופרטיות שהצחיקו רק
אותנו. ברגעי הצער היה מי שידבר איתי, ברגעי השמחה היה מי
שיצחק איתי. החבר שלי, טירן, היה בא לפעמים. היינו יושבים על
שש-בש או סרט קומדיה בטלוויזיה ומתפוצצים מצחוק. אימא הייתה
מציעה לו לישון אצלנו, וחוץ מפעם אחת, בה ביתו היה בזמן צביעה,
הוא תמיד סירב. היינו הולכים כל המשפוחה לטייל במדרחוב על
גלידה או בוטנים. קונים איזה בגד, קסטה, פוסטר לקיר. היינו
יושבים כולנו, כולל אבא, מול הטלוויזיה, ואימא הייתה מביטה
באושר כיצד כל המשפחה יחד, מאושרים, מלוכדים.
הקפה נגמר ואני מעשן עוד סיגריה, מזפזפ בין הערוצים, נתקע על
קליפ של שלמה ארצי וממשיך הלאה. בסוף לא נשאר כלום. שם רדיו,
מעשן, מביט בירח שבחלון. קר לי ובודד לי, והסיגריה לא עוזרת.
אני מקשקש במחברת, כותב שורה ומוחק. "אין עם מי לדבר, אין את
מי לראות." אומרת השורה המחוקה, שעדיין ניתנת לקריאה. טירן
דופק בדלת ואני מכניס אותו. "כמה טוב לראות אותך." מושיב אותו
מכין לו ולי כוס קפה. "קשה להיות לבד," אני אומר לו. "המוח
רץ." הוא מסתכל בי רגע. "על מה אתה מדבר?" הוא אומר. "הנה אחיך
יושב על המחשב בחדר, הנה אחותך פה במרפסת מדברת בטלפון. אני
שומע את אבא שלך שר במקלחת. ואימא שלך, היא קוראת בחדרה במיטה.
כל המשפחה שלך פה." אני מנסה להבין מה הוא רוצה. "אתה לא לבד!"
הוא אומר שוב. "הנה הם, אני רואה אותם בעיניים!" אני מקשיב,
מסתובב בבית, ולא רואה איש. "אני לבד." אני אומר לו. |