היא הסתכלה לו בעיניים. יש לו עיניים מהממות, חשבה לעצמה. לאחר
מכן, מבטה ירד אל אפו, שפתיו, אחרי שניה קצרה הם כבר התנשקו.
זה קורה מהר מדי, חשבה לעצמה, ואז הסיטה את ראשה אחורנית.
הוא בהה בה. הוא רצה רק מה שהיא יכולה לתת לו. הוא מצידו, לא
מוכן לתת יותר מזה.
היא הסתכלה עליו במשך כל הנסיעה, לא אמרה מילה, שוקלת היטב את
מילותיה, את מעשיה.
הוא שתק. הוא ידע מה יקרה הלאה, הוא ידע שיש לה רק שתי
אפשרויות, היא נוטה לזאת שהוא רוצה, היא אוהבת אותו.
ואז הכל קרה כל כך מהר, הם לא דיברו כבר חצי שנה.
היא מתחרטת על כך עד היום, היא הייתה נרדמת כשהוא היה מחשבתה
האחרונה, ומתעוררת כל בוקר כשהכרית שלה ספוגה בדמעות.
היא הייתה מוכנה להכל, היא אהבה אותו, לא משנה מה הוא אמר, מה
הוא עשה, מה הוא רצה. היא אהבה את החיוך שלו, הוא הנשיקה הכי
טובה שהייתה לה בחיים. הוא ידע לגעת בה בכזאת חושניות כמו שאיש
לא ידע.
היא אכלה את עצמה מבפנים, טוענת שהיא הרסה את זה, היא אשמה
בהכל.
היא דיברה עליו אין סוף, היא אפילו תכננה לחדש את הקשר, היא
התגעגעה לידיים שלו, לחיוך הילדותי שלו, הוא סיפר לה באיזו
שיחה אחת שממש הכעיסה אותה, שהוא רזה, שהוא השתנה. פיזית
כמובן, אך בפנים, בתוכו הוא עדיין אותו בחור גאוותן שרצה רק
דבר אחד.
יש לה חבר עכשיו, היא מנסה להתגבר עליו בכל כוחה, היא אפילו
משכנעת את עצמה שחבר שלה אוהב אותה.
היא תמיד תשקר לעצמה לא משנה מה יקרה. היא לא מסוגלת פשוט
להתמודד עם הכאב, לכן היא משקרת. היא תמיד תשקר. אפילו כשהיא
מחייכת היא משקרת, וכשהיא מתלבשת היא משקרת, כשהיא שרה היא
משקרת, וכשהיא אוכלת היא משקרת, כל בוקר היא קמה עם שקר חדש
בלב.
וזה כואב. וזה שורף.
היא לא טעתה באותו ערב, היא תשקר לעצמה, היא לא נכנעה לו, והיא
לא תתחרט על זה.
וכמובן שהיא משקרת.