מה אנחנו, אנחנו נולדים, מגדלים אותנו, אנחנו הולכים לבתי ספר,
אנחנו לומדים לדבר, אנחנו לומדים ללכת, אנחנו חווים רגשות,
אנחנו מנהלים קשרים, אנחנו קמים בבוקר, אנחנו הולכים לישון
בלילה, אנחנו חיים.

היום בגיל 21, אני מסתכל החוצה לעולם, אני רואה אנשים נוסעים
במכוניות שלהם, הולכים לעבודה, מדברים בטלפון, חווים אושר,
חווים קנאה, חווים שיגרה, מאושרים, שמחים, עצובים, מקנאים,
מתוסכלים, נעלבים, מרגישים פעם ככה ופעם ככה, כולם במסגרת אחת
גדולה, כולם בפס ייצור אחד ענק של אנשים ושל מוחות, בתוך הגוף
שלי ישנו מוח שקובע איך יראו החיים שלי, בתוך כל אחד ישנו מוח
שנותן לו להסתכל על האדם ממול ולראות סה"כ מראה, מראה של עצמו,
כולם הם שיקוף שלי, ואני הוא שיקוף של כל אחד שמסתכל עליי.

ומה הטעם, נמאס לי מהגוף המאוס הזה, מהעיניים הכחולות,
מהשנינות, מהקעקועים שלי, מחברה שלי מהחברים שלי מהמשפחה שלי.
נמאס לי להיות כלוא בתוך גוף חסר מטרה בעולם חסר תכלית, אנחנו
קמים בבוקר והולכים לעבוד ולשם מה?
אנחנו הולכים למסיבות מנהלים מערכות יחסים, יש לנו בנות זוג
ובני זוג, יש לנו חיים. אנחנו עושים כסף שאין לו ערך, קונים
דברים שאין להם ערך, חיים, חיים שאין להם ערך.
אנחנו נולדים, אנחנו מתים, אנחנו מתחלפים, מגוף לגוף, מהאדמה
וחזרה. אנחנו עושים לנו שיגרה נוחה, אנחנו מנסים להנות, ומה
הטעם בכל זה, ההנאה היא כלום, החיים הם כלום, הגוף הזה הוא
כלום, המוח הזה הוא כלום, המסלול הזה הוא כלום, הכל חסר תכלית
מהרגע שנולדתי לעולם אני נידון למות, לבלות בחיים חסרי כל
תכלית ולמות. לעבור קשיים התעללויות, חוויות מרגשות, חוויות
כואבות, חוויות שמחות, המוח אוגר הכל, כל תמונה, כל רגש, כל
רסיס קטן של מחשבה, המוח אוגר הכל. ואז אנחנו מתים, אנחנו
מתים, המוח מת. ואיתו כל מי שאתה אי פעם היית, כל הרכוש שלך,
המחשבות החוויות, הכל נעלם, אנחנו נמחק כאילו לא היינו,
ולאנשים יהיו זיכרונות מהמראה הזו שלהם שהיא אני, אנחנו.
החיים של כולנו כאן הם חסרי תכלית, לא משנה לאיזו מודעות עצמית
נגיע, בסופו של דבר נמות, נמות ולא ישאר מאיתנו כלום. הגוף
המאוס הזה הוא כל מה שיש לנו, המחשבות שלנו הן כל עולמנו,
ואנחנו כולנו מכונות, רובוטים.
רובוטים שחוזרים על עצמם כל יום, עושים את אותם דברים, מכירים
את אותם דברים, חווים חוויות כאלה או אחרות, לשם מה?
למות.

אנחנו כולנו נמות, בלי זכר.
כמו שנאמר פעם. welcome my son , welcome to machine
המכונה המשומנת היטב, הזו שנקראת החיים, פס ייצור אחד עצום של
רובוטים חסרי תכלית, עולם חסר תכלית, יקום חסק תכלית, הכל פשוט
חסר תכלית. אין מטרה לעולם, אין לנו מטרה כאן, אין לנו ייעוד,
אין בנו כלום. כל העולם כולו הוא פיקציה ענקית חסרת תכלית.
הכל קיים ולהכל אין משמעות. העולם נע קדימה, עלינו ללמוד לרכוש
מקצוע, להביא ילד לעולם, לגדל אותו, לתת לו הכל, בכדי שבסוף
יחיה לבד. ויחזור אחרינו וימות, ונקבור אותו, ונקבור אותנו,
ונקבור, נקבור.

ואנחנו חיים, והם חיים, והימים עוברים, ואנחנו עושים ככה
ועושים אחרת, ועוברים דברים כאלה וכאלה, והכל לשם מוות.

הגוף הזה נמאס עליי, פשוט נמאס.