[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל ביסי
/
צניחה חופשית

נולדתי בתל אביב, כמו המון אנשים. הדור שלי הוא דור שלא יודע
אם הוא מזוין או שמא הוא דורש שלום. גם אני גדלתי על ערוץ
הילדים (עד גבול מסוים) וגם אני רציתי שלום. נו, רגילה. פחות
מרגילה- חוץ מההורים האינפנטילים שלי אף אחד לא שמע עליי, ולא
חסרתי לאף אחד. בבית הספר זיהו את הפנים שלי אבל אף אחד לא זכר
איך קוראים לי. "משהו עם ג', לא?" -"שיר." -"אה, כן כן, שיר".
אבל תנו לי להסביר לכם משהו- למרות מה שאולי ספרו לכם, כשהמצב
חרא, זה שהוא לא משתפר לא גורם לך להתרגל למצב. זה שמכיתה א'
המורות שלי לא זכרו איך קוראים לי וכל יום הצבעתי כי לא קראו
את השם שלי, לא אומר שהתרגלתי לזה. זה שההורים שלי כל הזמן
התבלבלו ביני לבין טליה, המושלמת מהקומה מעלינו, לא אומר שזה
לא כאב לי. אז יום אחד נשבר לי. קראתם כבר מיליון סיפורים על
אנשים שנשבר להם והם הולכים לעשות משהו קיצוני, ושוב, אני לא
מיוחדת. אבל זה לא עצר אותי. ביום חמישי לפני חודש בדיוק,
חזרתי הביתה מבית הספר אחרי שהאוטובוס חלף על פני שלוש פעמים
ברציפות. נכנסתי לחדר שלי שלא שונה בהרבה מחדר של כל נערה
בגילי (פוסטרים של דוגמנים ולהקות ומיטה עם בובות מרופטות)
והנחתי את התיק. הורדתי את הבגדים, עשיתי מקלחת מהירה, ולבשתי
את השמלה הכי יפה שלי- זאת שקניתי לעצמי ב"זארה" ליום ההולדת
אחרי שאף אחד אחר לא קנה לי מתנה. עליתי לגג לאט לאט, נהנית
מנוף חדר המדרגות, ופתחתי את הדלת. יצאתי למרפסת, והבטתי בנוף
התל אביבי. ים של אנטנות. תל אביב עיר מכוערת, אין מה להגיד.
חסרת קורדינציה. מוזר שרק עכשיו שמתי לב. קיוויתי שמישהו יעצור
אותי, שמישהו יקרא לשכנים, למשטרה, משהו. אבל שני ילדים למטה
רק הביטו בי ועשו תנועות מגונות. העפתי מבט אחרון בדירה הפשוטה
שלנו, וקפצתי.

לא נהרגתי. נחתתי על הגב, שותקתי, והמוח שלי ספוגי וחסר תועלת.
אבל איך שזה שינה לי את החיים (או את מה שנשאר מהם לפחות).
פתאום ההורים שלי מוציאים את כל הכסף שלהם על תרופות שלא
עובדות. פתאום היועצת מדברת עם כל התלמידים על הטרגדיה האנושית
שקרתה בבית הספר. פתאום כולם מבקרים אותי כל יום, מביאים לי
פרחים, ומדברים אליי. כולם אוהבים לדבר איתי עכשיו. זה מעניין,
הם מאמינים שהם מדברים אליי כדי לשמח אותי, כשבעצם הם שמחים
שסוף סוף מצאו פרטנר לשיחה שלא עונה. אפילו עשו עליי כתבה
בחדשות - 8 מקרי התאבדות בתיכונים בארץ השנה, ורק עליי עשו
כתבה. כי אני מיוחדת, אני לא באמת מתה. כל התלמידים דברו עליי
בעיניים דומעות, דברו על כמה שהייתי צנועה ושקטה.

כל כך טוב לי עכשיו, שקצת חבל לי שאני לא יכולה לזוז או לדבר.
מוזר, איך שיש בנות שנולדות עם זה, יש בנות שכובשות את זה, ויש
בנות שצריכות לקפוץ מהגג כדי להשיג את זה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"חשבתי שזה ישיג
לי זיונים"


מייקל ג'קסון
מסביר למה הוא
מסתובב עם קוף


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/9/01 11:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל ביסי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה