מספרים בדודתי רחל שבשעה שנולדה, מיעטה עצמה החמה מחמת קנאה,
לכדי גרגר אפונה, והלבנה שמימי בראשית התמעטה, חדלה מלהאיר.
בשנים שליוו את המאורע, היה החושך נפרש על גגות העיירה כשמיכת
צמר שזורת אניצי כוכבים. לאורם העמום היו זקני העיירה מוחים
דמעה שהתעגלה בזווית עינם הקמוטה. דודתי זו שנולדה להיות יפה,
לא נועדה להיות יפה וכדרכן של יפיפיות רבות איבדה גם היא את
יופייה. דבר ידוע הוא, שאם מרבים לדבר ביופי, שמו יוצא ברבים
ויופי שנותר בלא שם הולך ונודד אחר השם. כך גם עלה בגורל
יופייה המדובר של דודתי, שהשמועות הצמיחו לו כנפיים ויופייה
הרב גם הוא נגוז, למעט שיער ראשה שנשמר זהוב ויפה כביום
היוולדה.
בחודשים הראשונים שהיו חודשי חורף, היתה מכלה דודתי את ימיה
ולילותיה בדמעות וקולות הנהי והבכי היו מתגברים ואוחזים בתריסי
חלונות הבית. לשמע בכייה, היו מרצפות האבן ברחוב הצר, בו
התגוררה עם סבתה, אמה ואחותה, מרעידות האחת לרעותה. השכנים, גם
אם נתנו דעתם לאבדן לא הוטרדו רבות בגינו, פרט למי שהיו מועדים
ונופלים ברעד האבנים. משחלף החורף והגיע הקיץ וברחוב הצר עדיין
עלה ים הדמעות על גדותיו, ורעד מרצפות האבן איים לשבר את הבתים
על יושביהם, מיהרו דרי הרחוב ושטחו תחינתם באוזניה של סבתי
הרבא, פייגל.
פייגל זו, נודעה בלשונה החדה ובשכלה החריף, ידועה הייתה גם
בעצותיה, שהיו לעולם טובות לאחרים וטובות פחות לעצמה ולבנות
ביתה. הואיל וסברה כי ביופי לבדו אין כל ברכה, נתלתה סבתי הרבא
בטרוניות השכנים כאזוב הנתלה בעצים. משיצאו השכנים את הבית,
מיהרה ופסקה נחרצות באוזניה של דודתי, כי מוטב שתפסיק לבכות את
יופייה, ותעשה כל הנדרש כדי לשמור על הקיים ובעיקר על ראשה,
ממנו צמח שיערה הקלוע כחיטה צהובה בעין החמה.
דודתי רחל, שיותר מכל חששה מנשיכת לשונה של סבתה, מיהרה ומחתה
את הדמעות מעיניה והיא הטילה עצמה במסירות למלאכת הלימוד. מקץ
מספר חודשים הייתה בקיאה בכל התורות כולן, לפנים ולאחור. כשכבר
הייתה למודת ניסיון, שמרה את ידיעותיה הרבות לעצמה, שמא יפרחו
גם הן, ויותירו אותה לא רק כעורה אלא בנוסף לכך גם טיפשה. על
אף שעתה ניתנה בה הדעת, מעולם לא פסקה מלקוות שביום מן הימים
יופייה ישוב, ותמיד נהגה לשבת על אדן חלונה להמתין לקולות משק
כנפי השמועות. כך נקף הזמן ימיו ולילותיו, כשם שהיה נוקף גם
אלמלא איבדה את יופייה; ובכל זאת, נקיפת הזמן, כנקיפות מצפונה
של סבתי פייגל, שהייתה משגיחה בדודתי היושבת סמוכה לחלון, כשכל
השמועות בעולם, עוברות עתה מתחת לאפה שהיה מעט ארוך מכפי שהיה
קודם משאיבדה את יופייה.
סבתי זו, הייתה צדקת גמורה ובקיאה בכתובים ולא רק בנאמרים;
ידוע ידעה כי לא טוב היות האדם לבדו וטוב עוד פחות לאישה היות
לבדה. משהגיעה דודתי רחל לפרקה, גמרה אומר למצוא לה שידוך.
שבועות ארוכים הייתה מייגעת מחשבתה בעניין, וכל אותו הזמן היו
הימים חורצים קמטים בין גביניה. דודתי, שהשמועות היו מהלכות
לפניה ממקום מושבה, לא נתנה הסכמתה לכך ואף שהדברים לא נעשו
מאחורי גבה, לא היו הם לשביעות רצונה.
בערב סתווי אחד, כשכלו כבר כל הקיצין, התדפק על הדלת אחד
השדכנים המעטים שעוד המשיכו לפקוד את הבית ועמו החתן המיועד.
דודתי אך נתנה בו מבט, ומייד יצאה בסערה כשפלצות אוחזת בכל
אבריה. החתן האומלל - סומא למחצה, מעט פיסח וכבד שמיעה - לא
הבין את פשר המהומה והוצא מהבית אחר כבוד, רק לאחר שסוכם בין
הנוגעים בדבר כי יש למהר ולהעמיד לחופה רגליים.
כשחזרה דודתי אל הבית, הועמדה בפני החתונה המבוששת ובאה, כדבר
מוגמר שאין עליו חולקין. לחרדת בנות הבית, מיהרה למטבח, נטלה
זוג מספריים וגזזה את מחלפות שיערה הקלועות בשתי צמות זהובות
כחלות, המונחות על שולחן השבת. לקול נקישת מחלפות השיער הנגזז,
כצליל זהב הנופל משמיים, הצמיחו קירות הבית אוזניים. הרצפה לא
יכלה עוד לשאת את כובד משקל השיער, פערה פיה כתהום במרכז הבית.
סבתי הרבא, שלא היתה נוחה להתרגש כיתר בנות הבית, שנסה מותניה
ומשכה מתהום הרצפה את הצמות. כמנהג אותם ימים מיהרה וקברה את
הצמות בתלולית העפר שבחצר. כשחזרה לבית נתנה בדודתי עין קשה
ושלחה אותה לשבת אצל החלון. גזוזת שיער נדמתה נכדתה בעיניה
ככבשה פעורת עיניים, ועל אף שנכמר ליבה בקרבה, עדיין היתה
איתנה בדעתה: עם שיער או בלעדיו, יתקיימו בסייעתא דשמיא חופה
וקידושין.
דודתי רחל, היושבת אצל חלונה, יכלה לראות כיצד נזרעים השמיים
בהמוני כוכבים מרצדים וירח מלא עולה וזורח כמות שלא ראתה
מימיה. על אף שהעצב חלחל היטב בעצמותיה, ניטלו הדמעות מעיניה
נוכח יפעת שמי הלילה הפרושים מעליה. משהעמיק הלילה עדיין היתה
מרותקת למקום מושבה, וכשהחליקה מעל פניה נהרת הירח יכלה לראות
בזווית עיניה כיצד מתגבהת תלולית העפר בה נקברו צמות ראשה.
מתוך התלולית הנצו אט אט ובצבצו קצוות זהובות מעל לפני האדמה.
משהתחילו הצמות לצמוח בחצר הבית, הן לא חדלו מלצמוח ובטרם עלתה
השמש, נשלחו מהקרקע לשמיים כסולם מלאכים בחלום יעקב.
עתה, משנקרתה ההזדמנות לפניה, מיהרה דודתי ויצאה בכותנתה מהבית
אל החצר, ניגשה אל אחת הצמות הקלועות והחלה לטפס. היא לא עצרה
אלא לפרקים, כדי לתת מנוחה לזרועותיה ולרגליה. כל אימת שעשתה
כן היתה נושאת עיניה לגובה ועדיין היה הרקיע רחוק. לאחר שטיפסה
מספר שעות, התקצרה נשימתה בשל המאמץ שלא היתה מורגלת בו ולפיכך
גמלה בליבה ההחלטה לנוח קמעה. היא כרכה את רגליה היטב בצמה
האחת ושלחה את פלג גופה העליון אל הצמה האחרת, וכך נתלתה בין
שתי הצמות עד שבאה וזרחה השמש.
באותה שעה באו והתקבצו כל תושבי העיירה למרגלות הצמות, כשהם
נושאים עיניהם מעלה. היו מהם שצעקו לדודתי כי תרד, כיוון שאין
זה נאות להתלות כך בין שתי צמות. אחרים רק הנידו ראשם מצד לצד.
היו גם כמה שניסו למשוך בצמות ולטלטלן כאילו היו גזעי עץ
ודודתי פרי בשל, כדי שתיפול בחיקו של מי שיתפוס. סבתי הרבא
עמדה מן הצד ופניה אדומות כפני עגבנייה שנותרה אחרונה על
גבעול, לא ידעה לאן להוליך בושתה.
משחלפו השעות, והיום פינה מקומו ללילה, נותרה דודתי רחל תלויה
בין שתי הצמות. בינתיים יצאה השמועה אודותיה וסבבה ברחבי
העיירות הסמוכות עד אשר הגיעה לאוזניו של מי שהיתה צריכה
להגיע. אותו איש, שרצה מי שרצה כי גורלו יהיה כרוך בגורלה של
דודתי, נטל מה שנטל ויצא לעיירה הסמוכה. עוד לפני שהוציא הירח
זיוו מפני החמה, הגיע האיש לבית סבתי הרבא, נכנס לחצר, דחק
ודחף בעומדים עד שבא ועמד בסמוך לשורשי השיער. הוא הוציא
מאמתחתו זוג מספריים חדים והחל לגזוז במרץ את הצמות. את
השואלים לפשר מעשיו פטר באומרו, "כל מה שניטל מהראש אפשר
להשיב, פרט לדעה, שמשעה שזו ניטלת שוב לא ניתן להשיבה" והמשיך
בגזירת המחלפות העבות עד שגזר את קווצת השיער האחרונה. מייד
לאחר מכן, השתלשלו הצמות כלפי מטה ודודתי גלשה והחליקה על
מחלפותיה עד אשר נבלמה באדמה הרכה. עד היום חלוקות הדעות מה
בדיוק אמרה דודתי לבחור בשעת המפגש, ומה השיב לה. בין כך ובין
כך, על זו שגזרה וזה שגזר, לא נגזר אלא לחיות יחדיו, וכך הוקמה
לשניים חופה, בסייעתא דשמיא, זוג מספריים ושתי צמות שצמחו עד
השמיים.
תודה מיוחדת לאורי חרובי
http://stage.co.il/Authors/UriHaruvi
על עזרתו הרבה בעריכת הסיפור, הערותיו ובעיקר הארותיו