בעיניים כבויות למחצה הייתה מתהלכת מזל בחדרי הבית שחלונותיו
היו משקיפים לכיוון מערב, היכן שהימים היו דועכים לאיטם בצל עץ
הלימון. מדי ערב הייתה מגיפה את התריסים בשעה שהירח היה נתלה
בין ענפי העץ, שהוליך בכל עונות השנה ניחוחות רעננים של לימון.
איש מבין תושבי המקום לא ידע לאשורו של דבר קורותיה של הקשישה
קטנת הקומה, שהגיעה שנים קודם לכן, והשתכנה בבית הקטן לצד
השביל, שעתה הוליך לשכונת המגורים החדשה. מיום שבאה למקום
כשהיא מטופלת בילדה קטנה עברו השנים, ובשיערה השחור זרקה השיבה
נימים לבנים, שהלכו והתעבו בחלוף הזמן. אף כי לא נותר כמעט
מבני המקום הותיקים אלא קומץ קטן, עדיין היו מי שדיברו בה
טובות או רעות, כדרך שבה מדברים הבריות במי שחי את חייו לצדם
אך לא בתוכם.
פרט לבלהה שגרה בסמיכות למזל, והייתה בין המעטים שפקדו את
ביתה, אף אחד לא ידע בדיוק מתי איבדה את מאור עיניה. הבדל דק
הוא שמפריד בין מי שרואה קצת, ובין מי שלא רואה כלל, וכשם
שהייתה מזל מגששת לפנים שאיבדה את מאור עיניה, כך נדמה היה
לבריות שעדיין היא מגששת. בביתה הייתה נוהגת מזל כדרכם של
עיוורים, שהזיכרונות צורבים בהם כל פינה וקרן זווית, וכך הם
מכירים ויודעים את דרכם. פעמיים בשבוע הייתה עושה את דרכה
לחנות המקומית שלא הייתה מרוחקת מביתה אלא מרחק מספר צעדים. שם
החנווני היה מסייע ונותן בידה את המצרכים שביקשה, ונוטל מעותיו
מחופן ידה הרועדת, ואז משלב את זרועו בזרועה ומוליך אותה בחזרה
לביתה.
את ימיה הייתה מזל מוציאה בדרך שבה מוציאים הקשישים את זמנם,
בהמתנה ארוכה לקראת הבאות. פעמים הייתה גוררת מפנים הבית
שרפרף, ומתיישבת להמתין תחת עץ הלימון, שעל אף שהיה שולח
ניחוחות לכל עבר, מעולם לא נתן פרי. כשהיו עוברים המבוגרים
מבין תושבי המקום היו מי שהנידו בראשם והיו מי שהסיחו בינם
לבינם, כיצד זה בחלוף כל כך הרבה שנים ממתינה היא עוד בפתח.
היו מי שעדיין זכרו את קריאות השבר שקראה לעבר ההולכים והשבים
בימים הראשונים לאחר שבתה יחידתה נעלמה.
הייתה זו אחת התעלומות שהסעירה את תושבי האיזור במשך ימים
ארוכים, ואשר הדירה שינה מעיניהם של החוקרים, שאמונים היו
לחקור את פרטי המקרה. דומה היה כאילו פערה האדמה את פיה ובלעה
את הנערה, וכמה שלא ביקשו ולא חיפשו אחר עקבותיה, לא הצליחו
החוקרים לעלות דבר. מקץ מספר שנים שחקרו בפרטי הפרשה, שכיווניה
הלכו והסתבכו כקורי העכביש התולה מלכודותיו על הקיר, לא נותר
לחוקרים אלא לחתום את החקירה כמות שנפתחה. מזל לא ידעה את נפשה
מרוב צער על אבדן בתה, שמיום שנולדה הייתה כל עולמה. חודשים
ארוכים הייתה מבקשת אחריה כשהיא יוצאת ובאה בכפרים הסמוכים על
יסוד שמועה שהילכה אודות נערה יהודיה שחטפוה והשיאוה לבן אחד
הכפרים. אחר כך הייתה יוצאת בלי תכלית ומחפשת אחריה היכן
שרגליה היו מוליכות אותה. שנים רבות אחר המקרה, הייתה עוד
מבקשת למצוא בפניהן של נערות ונשים שנקרו בדרכה, את אותה בת
שחוק שהייתה תלוייה בין שפתיה של הדס.
כל אותם השנים המשיך הזמן והוציא את ימיו ולילותיו, כשם שהיו
ימיה ולילותיה של מזל נוקפים לאיטם בהמתנה ארוכה. בתחילה היו
עוד פוקדים אותה חזיונות בעתה, והייתה חולמת בלילות את הדס
זועקת אליה ממעמקי באר שאין לה תחתית ולא סוף. אחר כך משהחלו
לכהות עינה חדלה מלחלום, ועננה שחורה שנתלתה בין ריסיה מיום
שנעלמה הדס, נפרשה על שנתה בשעה שהייתה עולה על יצועה.
"אסונות הם כמו מצרכי יסוד, משפג זמנם מונחים הם על המדף באין
דורש", הייתה סחה מזל לשכנתה בלהה, כל אימת שזו הייתה דוחקת
את נוכחותה הכבדה מבעד לדלת, ומתיישבת על הכסתות הרקומות.
בימים ההם יצאה נפשה של בלהה אל רעותה, ולפיכך הניחה את ביתה
על דריו, כסיר המונח על אש נמוכה, והייתה עושה את ימיה בביתה
של מזל. כשהיה בעלה שמואל מתלונן, או מי מילדיה שהיו כבר
בוגרים די צרכם לדאוג לעצמם, השיבה שאין צער גדול מצערה של
מזל, ומאחר שלא נותרה למזל נפש אחת בעולם, אין בדעתה להותירה
לבדה בשעת צורך. בתחילה טרדה נוכחותה של בלהה את מנוחתה של
מזל, שביכרה כי יניחו אותה לבדה לחיות בצל הזיכרונות. עם הזמן
למדה להשלים עם נוכחותה, ולעיתים אף הייתה ממתינה בציפייה
לשמוע את קולות נקישתה על הדלת. משבגרו ילדיה של בלהה ויצאו את
הבית, הייתה בלהה מבלה שעות ארוכות במטבח הקטן בביתה של מזל.
שם היו שתי הנשים טורחות על הכנת ירקות מוחמצים, שהיו כובשות
בצנצנות שלפנים הכילו מרקחות. פעמים הייתה מתבוננת ארוכות במזל
שעה שזו אימצה את עיניה בעבודת רקמה עדינה, שכמה שלא ניסתה
ללמוד ממנה את עשייתה, לא הצליחה אלא להוציא תחת ידיה רקמה
גסה. לפרקים הייתה מזל מתרצה להפצרותיה של בלהה, ומצטרפת אל
בני משפחתה בסעודות ליל שבת, כשהיו באים ומתקבצים הילדים
והנכדים לסעוד את ליבם על שולחן העמוס לעייפה במטעמים, שבלהה
שקדה על הכנתם במשך השבוע.
דומה היה שמזל התחבבה על בני הבית, על אף שבתחילה לא ראו בעין
יפה את הקשר שנרקם בין שתי הנשים. יותר מכולם התחבבה מזל, על
הקטנה מבין נכדותיה של בלהה, שהייתה מטפסת בחיקה ומלטפת את
פניה שחריצי הזמן הותירו אותם קמוטים, כאילו הניחו על עורה
מסילות שהיו שבות ומוליכות בה את הצער. חיוך נדיר היה חולף אז
על פניה של מזל, והיא הייתה ממוללת בידיה את שיערותיה של
הקטנה, כמבקשת להתיר מבין תלתליה השחורים את ריח ההדרים שדבק
בה מיום שנולדה. "ממש כמו הדס" הייתה שבה ואומרת מזל לבלהה,
וליבה של זו היה צונח בקירבה שכן הסמיכות הזו שבין זיכרון
הנערה לילדה הקטנה לא היה לרוחה. בכל זאת לא הייתה בלהה אומרת
דבר, שמא תפגע ותצער את מזל. עד שלבסוף התערב נדב בנה הצעיר,
ואביה של הפעוטה, כשהפטיר באחד הערבים כי תחדול לערוך השוואה
בין הילדה למי שכבר אינה. מאותו ערב הדירה מזל רגליה מביתה של
בלהה, ושוב הייתה יושבת לבדה בד' אמותיה כשם שעשתה לפנים.
באותה תקופה לערך ניטל מאור עינה כליל, ואז חזרה מזל שוב
לחלום. בתחילה היו אלו בדלי חלום, הבלחים קצרים ומהירים של
תמונות קפואות בזמן. קלסתר פנים חיוור, חורש עצי אורן, סודר
כחול שלבשה הדס ביום בו נעלמה. אחר כך החלה מזל לחלום חלומות
מלאים, יש שהייתה רואה בחלומה את הדס שכתמי אודם סמוקים צובעים
את לחייה, פעמים הייתה עומדת ממרחק וקוראת לה, "אמא אמא". על
אף שהחלומות היו מרדפים את ימיה, לא מצאה מזל מנוח לעצמה עד
אשר הייתה מניחה שוב את ראשה על הכר, ונותנת לחלום לחלוף בין
עיניה. עיוורת ביום ורואה בלילה, סיגלה עתה מזל לעצמה מנהגים
ממנהגים שונים. כך למשל הייתה מניחה בלכתה אל עץ הלימון, שביל
פרורי עוגיות שדרורים אפורי כנף היו מלקטים אחריה. את העץ
הקפידה להשקות בכל ערב, ועל השולחן בפתח הבית הייתה מניחה
סלסלת תפוזים שמדי בוקר הייתה שבה ומחזירה מלאה כמות שהייתה
בשעה שהוציאה אותה.
בלהה שהייתה עוד מגיעה מדי פעם ויושבת אצל מזל, שאלה אותה לא
אחת לפשר מעשיה, ובכל פעם הייתה נענית קצרות על ידה, שעושה היא
את אשר היא צריכה לעשות. בלהה הבינה שאין טעם להפציר במזל
ולפיכך חדלה מלשאול. באחד הבקרים כשישבה בביתה של מזל אמרה זו
לפתע, "אני רואה אותה מידי לילה". "את מי?" שאלה בלהה. "את הדס
שלי". "הדס מתה", השיבה לה בלהה, וראתה כיצד מתכווצים בפניה של
מזל קמטי הצער. משחלף שקט ארוך בין שתי הנשים הוסיפה מזל ואמרה
"לפעמים יש לי הרגשה גם במהלך היום, שהיא כאן, ממש לצידי".
בלהה הנידה ראשה במחווה של מי שמבינה לליבה, כשהיא נזכרת בסודר
הכחול שמצאה לפני שנים במגירה של נדב. היא תלתה עיניה בקערת
התפוזים שהייתה מונחת על השולחן, וריח הדרים גירה את קצות
נחיריה. "לעיתים כשהצער והזיכרון משמשים יחד, מתעתע הדמיון
בבני האדם" השיבה בלהה ופניה חיוורות.
