אני.
זה אני שלא מבין, שהחיים שלי נקרעו כמו עיתון במכסחת
דשא, מאז שאני מחפש את הבן-אדם שישמע את הסיפור שלי
ויגיד " נכון. זה באמת דפק לך את החיים". ואני מנסה לא
להבין. בגלוי, בשביל להיות נקודת טיח בקיר של כולם.
שאולי איזה אות במילה של מישהו תעבור עלי, ואני אהיה
שוב שייך ולא חלק משועמם ומלא חיים מבחוץ, זה פשוט
הריק שמתפוצץ, כדי שלא ילכו, מבפנים.
ואני לא מתלונן. טוב לי. בסיכום, הניקוד שלי מעל הממוצע.
אני נחמד, חייכן, דברן, משתתפן, משתפשפן. מתעצבן אפילו,
לפעמים, כשנראה כאילו שצריך.
הצגה מלאה של חיים.
פוזות של דוגמן חיים, מוצלח ומפורסם.
עושה דיכאון- עצוב. עושה שמח- חיוך. עושה פיפי- צריך.
עושה מתלהב- פליאה. עושה כאב- דווקא כאב קשה לי
להראות. מכל הדברים שאני לא פוגש כל הזמן ואני צריך
להתרכז בשביל להזכר איך זה התבטא לי בפנים ובתנועה,
דווקא כאב קשה לי להראות.
היום אני מסתתר מקופות צער מהלכות, שמחפשות להשוות
את השמחה שלהן לעצב כמה שיותר עמוק, בהערכה למצב
הסתמי, הרגעי והחסר סיבות להמשך. אבל לא תמיד הייתי
נגד האגו שלי. בעיקר כשראיתי אוזן. ישר עמד לי.
צללתי באוזניים, מתגלגל על גלי הקשבה ענקיים, גלשתי
על הלשון המרחמת כמו גיבור בין- לאומי לתוך בור. שקט.
יש טלפון. הפסקה. אני מתחיל לקפוא, תנתקו כבר את
השפורפרת, אני קרח! שמש. תנו לי להפשיר. מה? צריך ללכת?
רוצה לישון?! למה לישון? רק ארבע בבוקר. עובד עוד שלוש
שעות קם עוד שעתיים? אל תישן.
אל תעבוד. בוא ניסע לטבריה, לגליל, לראס-מוחמד, בוא,
נתחיל עם בחורות, לא נישן לעולם. מוות לשינה!
היו צריכים לשים לי שמן על האצבעות כדי שאני ארפה
מהספות והקירות כשניסו לדחוף אותי החוצה. אבל זה
לא מה ששכנע אותי שאני עלה דשא.
זה השטיפות מח של הנמלים והלטאות של החיים שבטוחים-
תוך כדי שהם סוחבים את הגרגירים שלהם- שהמכסחת לא
לא תעיף להם את התוכניות בשניות, והם יודעים שהעולם
הוא דשא, אז אין מה לבדוק. ואני רוצה להאמין, ולמנטרר
"אני דשא", אבל הרוח מעיפה אותי, ולא נותנת להיות ירוק,
ואני לעזעזל עיתון!
|