אני מחפש אחרי ת(ה)ם בלי שום סיבה שנראית לעין.
(עין בלתי מזוינת! עין בלתי מזוינת!)
לאחרונה הבחורות שהייתי איתן פעם רודפות אותי כמו כדור שלג.
זה מתבטא ביותר מדי צירופי מיקרים.
מישהו אמר לי לא מזמן, לא זוכר מי, שהוא לא מאמין בצירופי
מקרים. אני מתחיל להאמין לו.
(אני למדתי לעוף היום. ואתה?)
התקרבתי קצת יותר קרוב אליה ופתאום זה היה כמו התמונות האלה
שהיו פעם באופנה. אתם יודעים על מה אני מדבר?
נו אלו שהיית צריך להסתכל עליהם הרבה זמן ואז היית רואה צורה
או דמות כלשהי. אז את זה אני כבר גיליתי עליה.
אבל עכשיו הבעיה היא שאני לא מוצא תירוץ מספיק טוב בשביל
להסתכל עליה ישירות לחמש דקות.
(עכשיו אתם בטח חושבים שהמשפטים בסוגריים בכלל לא קשורים אבל
תחשבו שוב).
(בעצם אל תחשבו בכלל).
יש דברים שלא משתנים.
אבל יש דברים שכן.
אני מקווה שמה שאני מרגיש הוא מהדברים שמשתנים כי אחרת יהיה פה
בלאגן (מים קרים. זה מה שאתה צריך עכשיו; מים קרים.).
היום בזמן ששטפתי את בטי יצאתי לצוד קשתות.
מצאתי חמש.
תקראו לי נקבה אבל נתתי להן לברוח.
אלון מצא שבע עשרה אבל אלון לא עיוור צבעים אז יותר קל לו.
(אני זוכר איך פעם הייתי אוכל שטיחים של סוכר בלי לדפוק
חשבון.
היום אני דופק.)
אין שום דבר לא רגיל בלהתגעגע לחורף.
אבל זה לא לגיטימי לשנוא את הקיץ.
אני שונא את הקיץ.
אני לא לגיטימי.

היא ישנה.
הסתכלתי.
החמש דקות הכי ארוכות בחיים שלי.