'כן, אבל...' שוב היא מנסה לתרץ לעצמה את היותה חולמת בהקיץ,
מקווה להיקלע לאיזה פורטל לא מציאותי שישאב אותה אל עולמה.
העולם בו הייתה רוצה לחיות, וכדי להרגיש הכי קרובה, הקיפה עצמה
בפנטזיות, חלומות בהקיץ, דמויות לא מציאותיות, נופים שונים -
היא האמינה בנכונות ובאמיתות של כל אלה.
כל לילה הייתה צוללת לעולם שטוותה לעצמה, וכשהיה קשה, וכשהייתה
בודדה, וכשהיה עצוב, וכשהייתה משועממת - בכל רגע נתון ניסתה
לברוח מהמציאות ולו רק לרגע, לבקר את עולמה המושלם. היא ידעה
שזה בלתי אפשרי לחיות בעולמה, המציאות רדפה אותה, גרמה
לסיוטים.
היא יפה אך היא לא חושבת כך, עיניה חולמניות תמיד, היא חכמה אך
מוחה תמיד שם, אך היא אוהבת רק את עולמה. חבל שלמדת אותה כך -
נפגעת, נפצעת אך לא למדת, אהבת אותה.
וכשעזבת היא התעוררה, המציאות הכתה בה, תפסה אותה ולא ריחמה.
המציאות נקמה בה על שנים של התנתקות ובריחה.
היא לא יכלה לסבול את זה יותר... אתה מבין נכון?! אושר גלום,
שלמות בפוטנציאל - כמה חבל...
אבל 'חבל' זאת לא מילה להגיד עכשיו - חווית אסון, אהבת אותה.
אבל למה לא היית שם כשהיה צריך?! היא לא מאשימה יותר... אני
כן! יכולת לעזור לה... או אולי לנסות, אבל פחדת... למדת ממנה
את הדרך הקלה - לברוח!
וגם אתה נתפסת...