הפסיכולוגית שלי מימי נעוריי חשה פליאה והערצה ילדותית אל
סיפוריי אליה על עצמי.
את הפחד שבי היא לא זיהתה, היא רק הייתה עדה לתכנונים של מטוס
חיי, רק לבנייה ורק לפאר השלד המשוייף.
לאחר עוזבי את ימי נעוריי המריא המטוס אל שמיים ריקים, לא
מבחירה. וכבר חשתי צורך בקרקע. ניסיתי ליהנות ממשב הרוח על
גופי, ממהירות הטיסה ומתחושת הריחוף עליה חלמתי כל ילדותי, אך
לשווא. כל כולי משוועת לקרקע מוצקה, לתחושת בסיס. איני יודעת
כלל לאן לעוף. אין לי את הידע הדרוש לתחזוק המטוס המהולל. כל
כולי פיסות אלומיניום נעות ברוח פרצים, וליבי שכוח בלב המטוס
ללא אוכל, ללא מזון וללא הבנה. אין מבינים אותי. איני מבינה את
עצמי. אין מייחסים חשיבות למנועיי הרופפים, לתסכוליי המרמזים
על אסון, אשר קרב ובא מתוכי.
האם אתרסק? האם אמצא נמל לעגון בו, ואפילו יהיה זה רק לשם
מילוי מצברים וחיבוק אוהב אחד? רק אבקש נמל בתוך אדם אחד, נמל
שיהיה מגן עבורי, נמל שאינו כנמלה אחת מיני רבות. והאפשרות
המפחידה מכל היא שאטוס לי שנים רבות לבד, לבד, לבד... והקרקע
תהיה אך הנוף המיוחל, הגדוש בנמלים קטנות העומלות ביום עבודתן?
ואולי, באופן מציאותי יותר, המטוס שלי הוא חלק קטנטן משיירת
מטוסים אבודים בשמיים, שאינם מוכרים להם, עומלים בגלי
ההורמונים סביב טרוף ושפיות ?
אנא, הפסיקי את הטיסה! - אני שואגת אל עצמי.
אך הפסקת מנועים בלב ליבו של אוויר היא מטלת התאבדות. לעומת
זאת, אם אבצע נטישה של המטוס על ידי מצנח, אני עלולה לנחות באי
בודד, שם אשאר זנוחה עד סופי.
טוב, די לנטוע שיגעונות במטאפורות צובטות המותירות כאב! אולי
באופן הכי פשוט והכי מסובך אתמסר להרפתקה, לחיים, לחידלון,
לרוח, ובעיקר בעיקר אל עצמי?... אולי עוד יהיה לי טוב .