כבר אפשר להריח באוויר את האווירה של השנה החדשה שמתקרבת ...
הכל שקט וכולם ישנים, והשנה החדשה כבר אוטוטו בפתח ...
וכמו בכל שנה ושנה, בראש השנה פשוט נדרש להתחיל להעלות
נוסטלגיות על שנים שעברו וכבר אינן ...
כל הזמנים הטובים ההם שהיו, הרגעים, הקטעים, פשוט לשים את הראש
על הכרית ולהתחיל להתגעגע למה שהיה ולא יחזור יותר ...
אני זוכרת איך תמיד שימח אותי לקום בבוקר ולדעת שעוד מעט
נוסעים לרכב על סוסים ! נוסעים לקיבוץ ליד נתניה ורוכבים על
סוסים ! כמו שהיה בצפת, כשאחי שירת שם ורכבתי על סוס, באותו
הזמן הייתי
קטנה קטנה, בת 5 נראה לי ... נדנדתי להורים שאני רוצה לרכב
עליו וכשסוף סוף עליתי עליו הוא התחיל להשתגע מהזבובים
ולהשתולל ! פחדתי נורא ורציתי לרדת, ואמא ואבא התעצבנו על הכסף
שבזבזו על כלום, ואני הרגשתי כ"כ רע שברחתי שם לאיזו חורשה
והתחבאתי להם, והם לא מצאו אותי ... וכשהם מצאו אותי אבא נתן
לי פליק כל כך גדול והשאיר לי על היד סימן כחול ...
אוי הים הכחול של קפריסין ... כמה שהוא היה יפה, כל כך אהבתי
פשוט להסתכל עליו ... לשוט בו עם עוד כמה חבר'ה ביאכטה, ולהגיע
שם לשונית אלמוגים שכזאת כל כך  מיוחדת עם מים כל כך צלולים,
ולראות את כולם נכנסים למים לצלול - מה שאני תמיד רציתי לעשות,
בייחוד שם, ובכל זאת להשאר ביאכטה ולאכול את הלב עד עמקי נשמתי
...
כמה אכלנו אז בפיקניק של יום העצמאות, טרפנו כל כך הרבה כמעט
ולא נשאר אוכל אחרי זה ... אכלנו ואכלנו, ואז ... הוודקה !
הביאו שני בקבוקים מלאים, איזה מצחיק זה לראות הידיד הכי טוב
שלך מחסל כמעט לגמרי אחד משני הבקבוקים והופך בפעם הראשונה שלו
להיות שיכור.שיכור מסטול לגמרי הוא התחיל לעשות שטויות, ולאט
לאט הפך להיות הכי מגעיל אליי בעולם, ואפילו שידעתי שהוא
שיכור, כל כך נפגעתי מהיחס שלו אליי שהלכתי לאכול קצת מהעוגיות
שנשארו.
אוי התקופה שעוד הייתי אוכלת.כמה שזה היה כיף פשוט לאכול בלי
לדפוק חשבון! לא צריכים להרעיב את עצמך, ומדי פעם ככה לשבת
לאכול עם המשפחה כדי שחס וחלילה לא יחשדו שאני מרעיבה את עצמי,
כי אם הם רק יתחילו לחשוד , הופ ! מתחילים לשלוח אותי לאיזה
שטויות ולדחוף לי אוכל, ואני מעלה במשקל.
וכל קילו מסכן שעולה נכנסת ממנו לדיכאון של החיים, מסתכלת על
עצמי ונגעלת מאיך שאני, חושבת שאני שמנה אפילו שכולם אומרים
שאני שחיפה, מתעצבנת שהבאתי את עצמי למצב הזה ושלא מצליחה
להפטר מיזה, ואז מתחילה כל כך לבכות.
כמה שבכיתי כשאמא סיפרה לי שעידן נפטר ... עידן ... איזה איש
טוב, כמה חום וסימפטיות באדם אחד, מגיע לו שיהיה לו רק טוב,
אבל עכשיו אפשר רק להתגעגע, וזה כל כך כואב.
ממש כואב כמו שלפני שבוע ככה דקרתי את עצמי עם המספריים בנקודה
העצבית הכי רגישה ברגל שלי. כל כך כואב לפצוע את עצמי שם, אבל
אחר כך מרגישים כל כך הקלה כי שוכחים מכמה שכואב בלב ומתרכזים
בכאב שברגל, וההרגשה - נעשית כל כך הרבה יותר טובה.
אחחח, כמה כיף להעלות זכרונות, לשבת במיטה ולשחזר אותם ב"לייב"
על עצמך.
כמה שאני אוהבת את ראש השנה!