שאגת מנוע ההארלי-דיוידסון הקפיצה את כולם על רגליהם. היא
הייתה קרובה לצליל "מי" של אוקטבה שנייה והזכירה שאגת אריה שעט
על טרפו. צליל כזה יכול להפיק רק מנוע הארלי-דיוידסון ממודל
59'- והיה רק אדם אחד שעדיין יכול היה לגרום למנוע כזה לעבוד.
הם קמו והביטו ביראת כבוד באופנוע וברוכבו, שהיו כמו אביר
וסוס-פרא מתכתי שבו רק פרש חזק ומנוסה יכול לשלוט.
בחריקת בלמים מחרישת אוזניים עצר הרוכב את האופנוע. בקלילות,
בה יכלו לקנא אנשים ששנותיהם מחצית משנותיו, קפץ הפרש מסוסו
המתכתי אל אספלט הכביש הלוהט.
"הגעתי, מותק", הוא אמר ופיו התעוות בחצי חיוך. הם הביטו בו
כפי שהביטו עמים קדומים במנהיג חזק וכריזמטי. הם גמעו כל מילה
שלו, כפי שלא גמעו גזוז, בירה או ויסקי- כאדם צמא למים באמצע
חולות מדבר צהוב לוהט. מילותיו צרבו את האוויר החם והלח, חדות
כתער.
הוא היה וין מרדוק, האיש והאגדה.
המעטים שנפל בחלקם המזל לראות אותו יותר משבריר שנייה סגדו לו
כמו איכרים לקיסר, כמו נמלים למלכתם. גם הבודדים שידעו את שמו
קראו לו "סבאל'ה רוקנ'רול". כשהוא הגיע למקום כלשהו היו יודעים
על כך ברדיוס של עשרות קילומטרים. מספר הסיפורים שסיפרו עליו
היה גדול ונרחב כמעט כמו המיתולוגיה היוונית. לרוב האנשים
שאי-פעם שמעו עליו (והם היו לא מעט) הוא היה רק דמות-רפאים של
רוכב אופנוע זקן, הבזק קצר, כמו רעם ביום קיץ חם.
אבל הם זכו לראות אותו זמן ארוך קצת יותר.
הם ידעו שהוא יבוא רק למקום שבו יש גרפיטי איכותי- והם החליטו
ליצור מקום כזה. באולם ישן שפעם שימש מפעל לסיגריות, הם לקחו
קיר והפכו אותו ליצירת אומנות.
אחד מהם הביא מביתו מברשות, אחרים הביאו צבע. הצייר המוכשר
ביותר מביניהם חילק לכולם הוראות, ואחרי שבוע של עבודה נמרצת
הם סיימו. על הקיר האפור הופיעו זיג רובים אוטומטיים שחורים
ומבריקים, מוצלבים, ומתחתיהם כתובת באותיות אדומות כדם שיצאו
מתוך להבה.
ROCK AIN'T DEAD. זה היה גרפיטי שבו הם יכלו להתגאות, וכך
היה.
כמה ימים אחרי שהם סיימו את הגרפיטי, הוא נסע אליהם לראות
אותו. הם גילו על כך משמועות שהסתובבו בפאבים חצי ריקים בשעות
הלילה המאוחרות. לא ברור איך מרדוק גילה על הגרפיטי, או איך
ידעו שהוא עומד לנסוע לראות אותו. אבל הם לא שאלו ולא התפלאו.
את וין מרדוק תמיד הקיפה הילה של מסתוריות, אם לא יותר מזה.
הם התאספו במפעל הסיגריות הישן. אחד מהם סחב מביתו כיסא עור
נוח- בשביל מרדוק, לעצמם הם הביאו כסאות מתקפלים. אבל כל זה
נראה כזכרון רחוק ומטושטש לעומת מה שהתרחש באותו רגע.
כשהוא נכנס למפעל הסיגריות הישן, הם חיכו לתגובתו בקוצר רוח,
כמו שמחכה גלדיאטור לגזר הדין של הקיסר- אגודל למעלה פירושו
חיים ואגודל למטה- פירושו להיזרק לגוב האריות. הוא הביט בציור
כמה שניות, סוקר אותו מכיוונים שונים. השניות האלה נראו להם
כנצח. ואז הוא הביט בהם במבט חודר, כמו צילום רנטגן, מבט
שהדביק אותם למקומם. חצי חיוך העווה את פיו. "סוף-סוף משהו
ששווה את הצבע, בייבי", סינן מבין שיניו, "כאן אפשר גם לנגן.
וין מרדוק שלף מתא המטען של האופנוע שלו גיטרה חשמלית ישנה
וחבוטה שפעם- לפני הרבה מאוד זמן- הבריקה בשחור ולבן. הגיטרה
הזו הפכה לאגדה בפני עצמה- אמרו עליה שיש עליה יותר שריטות
מאשר על מגרש החלקה בסוף היום. וכמו האופנוע, גם הגיטרה נשמעה
רק לאדם אחד. רק וין מרדוק, "סבאל'ה רוקנ'רול", יכול היה להפיק
ממנה צלילים חזקים וזכים, אף פעם לא צורמים. היו מספרים שמרדוק
יכול להרדים תינוק אם ינגן שיר ערש בגיטרה החשמלית שלו. אבל
בדרך כלל היה הסגנון של מרדוק קצת שונה.
מאז אותו רגע שמרדוק ירד מהאופנוע, אף אחד לא העז לפצות את
פיו, אבל כשהוא התיישב על כסא העור והניח את הגיטרה החשמלית על
ברכיו השתררה דממה מוחלטת.
וין מרדוק פרט באצבעותיו על מיתרי הגיטרה והחל לשיר. הצלילים
שהפיק היו כמו גלי חשמל רכים והם יצרו מנגינה מלאה ועמוקה. הוא
שר שיר על אדם קטן בעיר הגדולה שמחפש משמעות, עם הרבה מטאפורות
כאילו יומיומיות והזויות לחלוטין. הכוח של המילים השתלב בצלילי
הגיטרה העמוקים, והמנגינה הוסיפה להן משמעות.
אחרי הבית השלישי הוא התחיל לאלתר. הם אף פעם לא ראו זריזות
כזו. בהתחלה הוא טיפס לאט לאט לצלילים הגבוהים, אחר כך הוא החל
לרדת אוקטבות בקצב מסחרר והמנגינה התגלגלה לצלילים הנמוכים.
משם הוא הגיע בכמה אקורדים לצלילים האמצעיים, ושם הוא ניגן
מנגינה דומה למנגינה המקורית, שאותה הוא הפך למנגינה אחרת, וזו
חזרה והפכה למנגינה המקורית. מרדוק חזר על המנגינה המקורית עוד
פעם אחת וסיים.
לכמה שניות השתררה דממה. לקח להם כמה שניות להבין שהם הרגע
שמעו את "סבאל'ה רוקנ'רול" מנגן. כשהראשון ביניהם החל למחוא
כפיים, כולם הצטרפו אליו, ומחאו כפיים כמעט דקה שלמה. אחר כך
הם הפסיקו וחיכו למה שיקרה הלאה.
מרדוק הרים את הגיטרה שלו והחזיר אותה לתא המטען של האופנוע.
הוא קפץ על האופנוע באותה זריזות שבה ירד ממנו עשר דקות לפני
כן ("הוא לא היה שם עשר דקות", הם יחשבו אחר כך, "הוא היה שם
נצח... ואולי רק שבריר שנייה"). "מצטער, יקירים שלי", צעק
מרדוק, קולו גובר על שאגת מנוע ההארלי-דיוידסון, "הגיע הזמן
להתחפף. אולי פעם אני אחזור אליכם". ורק אחד מהם, זה שהיה
במקרה הכי קרוב לאופנוע, שמע את מרדוק מוסיף בשקט "אם תתנהגו
יפה".
על רקע השקיעה נסע מרדוק ליעדו הבא, שרק הוא ידע מהו. שאגת
מנוע ההארלי-דיוידסון (כמעט "מי" של אוקטבה שנייה) כבר לא
נשמעה, "סבאל'ה רוקנ'רול" וסוס-הפרא המתכתי שלו נבלעו באוויר
החם והלח ונעלמו באופק.