התעוררתי בבוקר לחלום
ירדתי מהמיטה והנחתי את כפות רגלי על הרצפה הקרה
לא זוכרת כלום מאתמול
זוכרת רק שאני מעמידה פנים שאני מישהו
במקום שאני לא.
טעימה קטנה מהבדידות
ואני מתמכרת.
ואני עוזבת את המקום בו מתעוררים רק לטעויות
והולכת למקום שנראה בדיוק אותו הדבר.
חבל שאני יותר מידי איטית בשביל לחזור אחורה ולתקן.
למרות שחשבתי שאתה מאוד קרוב אלי
בפנים תמיד ידעתי שאתה הכי רחוק שיש
ועכשיו כבר מאוחר ואני לא יכולה להחזיר אותך.
והאם זה נכון, הדרך שבה אני מרגישה אותך?
כן, זה הובטח ע"י פניך.
ההד של הקול שלך
מעלה בי זיכרונות.
אז מה שאתה לא איתי?
אני איתך.

כשדברים שרציתי לא מסתדרים כמו שתכננתי
אני מעמידה פנים שהעבר לא אמיתי
ועכשיו אני כלואה בזיכרון הזה.

וקורעים לי את העור
ולכן אני כבר לא מבדילה בין מה שאמיתי ובין מה שלא
וזה מבלבל
איך אתה נופל
כי הנפילה שלי היא קשה וכואבת
ושלך כ"כ רכה ויפה.

יש משהו בתוכי
שמושך אותי לעלות למעלה
ולנשום כל פעם מחדש
נשימה אחרונה
בשביל למצוא את עצמי שוב
אבל הזיכרונות עולים בי שוב
ובלעדייך אני גוססת
זה יותר מידי להיזכר בו.



ויקי.