מזיע כולי הקצתי מחלום,
דמות הנערה עדיין נופפה לי לשלום.
מבין קורי השינה עדיין עמדה,
בקצה רציף הרכבת, תמירה ויפה.
לבושה הייתה מין שמלה פרחונית מתנופפת,
קלילה ויפה את גזרתה עוטפת.
כלקוחה מבוטיצ'לי שהיה מיטיב לציירה,
צעירה וענוגה, מושא להערצה.
כך ניבטות היו עיניי אל הדמות המתרחקת,
נפשי דואבת, אליה משתוקקת.

אני, הייתי נתון בתוך קרון עמוס,
חיילים סביבי, הרגשתי דחוס.
מגמת פנינו לחזית, ללחימה,
המלחמה שם באופק, נוראה, ממתינה.
העשן השחור מתעבה והדמות התערפלה,
צמוד לחלון, עוד רגע והייתה.
הדמות נעלמה ורטט חלף בגופי,
האם אלי נופפה ועיניה תהו גם בי?
החלום נגוז אך התהיות עדיין נטועות בי,
המלחמה הסתיימה אך דמותה עדיין מולי.

אם את מזהה, אנא הודיעי לי.