"אני חושב שצריך לבטל את יום השואה", הוא אמר
"הוא לא נחוץ", הוא טען בתוקף.
חמתו בערה בו ולחייו הסמיקו. עיניו בערו באש יוקדת
בדיון הפילוסופי בבוקר מוקדם זה.
"אני חושב שאני אלך", אמרתי
"אני לא מבין תענוג הכרוך בכאב", הבהרתי.
"לאן אתה הולך?", הוא שאל
"עוד מוקדם", הוא הפציר.
"לכל אחד יש את השואה שלו", הגבתי
"לאף אחד אין בעלות על סבל", הוכחתי.
"למה אתה כל-כך מרוחק?", הוא תהה
"אתה לא פה, אולי אף פעם לא היית", הוא תהה.
"אתה מכיר את ההרגשה של הליכה על קרח דק?", שאלתי
"התענוג הוא בהכרה של הנפילה המתקרבת", אמרתי.
"אתה באמת הולך?", הוא לא שאל.
"אני חייב ללכת", הגבתי. "אם לא אלך היכן אהיה?," שאלתי
"הרי אף פעם לא הייתי פה", ציטטתי.
"אני מכיר את ההרגשה של הליכה על קרח דק", הוא השיב
"אני פוחד מהבקיעים. אתה פוחד שהוא יצליח להחזיק את משקלך",
השיב שנית.
"השמש כבר במלא עוזה ומתחיל להיות לי קר פה", לחשתי
"לפעמים כל הרצון והרגשות האלו לא מכסים על הכל", רעדתי.
"אתה מכיר את תאוריית הכאוס?", שאל בפתאומיות
"משק כנפו של פרפר משנה חצי עולם, ובך לא נוגע", קבע.
קח אותי למקום שבו השקט לא זז", ביקשתי מנהג המונית.