זה כמעט מצחיק, כמה שאני כל כך מנסה להעביר את המסר
- אני צריכה עזרה.
זה גורם לי לחייך בין הדמעות, בגלל שזה מגוחך,
ואף אחד לא רואה.
אף לא שומע.
האמת, פשוט אף אחד לא שם.
אבל אני תמיד היתי שם. בשביל כולם. אני ידעתי מתי להתקשר, אני
ידעתי מתי יש משהו בטון שמעיד
- שמישהו צריך עזרה.
למה לא רואים עלי? למה לא שואלים אותי? למה שלושת האנשים שאני
הכי אהבתי בעולם, כבר לא באמת אותם אנשים.
למה השתננו מכתה ב'? למה יש לי את הדחף האובססיבי הזה תמיד
להשמע בסדר, תמיד לא להראות, תמיד לנסות לא להפגע.
ומי שכן יודע, לא רוצה לשמוע.
אני יכולה להשבר רק כשאני לבד, כשהדלת נעולה והמוסיקה חזקה.
שלא ישמעו אותי בוכה.
ולא כל כך רע לי, ביחס לעולם כולו. לא התמכרתי לסמים קשים, לא
אנסו אותי ולא מרביצים לי בבית.
אבל כן רע לי.
רע לי שלא שמים לב שרע לי, רע לי להיות אני.
רע לי שיש לי חתכים ברגל, מתחת למכנסיים הארוכות.
אני לא אוהבת להתלונן, ואני לא אוהבת לבקש עזרה.
אז מה יש לי לעשות?
רק להמשיך להגיד מה רע...