25/6/2005

פרולוג
היא היתה בשבילו כמו אוויר לנשימה. כשהיא היתה, הוא ביצע את
פעולת הנשימה הטבעית, שכל אדם מבצע מבלי לשים לב או לייחס לה
חשיבות מיותרת. אז הוא לקח את עצם ידידותם כמובן מאליו. וכשהיא
הפסיקה להתקיים, נחנק לפתע, כי לא נותר אוויר בכדי לנשום.

ערב. כמעט לילה, במוזיאון, השמיים חשוכים לגמרי מלבד אלפי
הכוכבים שבהם, ואת ואני על ספסל בגן. את מסתכלת אל השמיים. גם
אני, דרך עורפך המופנה אליי. דרך שיערך, ודרך מחשבותייך.
"מה שאני מרגישה," את פותחת שוב, "מה שאני מרגישה זה שאני פשוט
רוצה שמישהו יקנה אותי יותר בזול. בלי כל הקשקושים, בלי כל
הבלגאנים, פשוט שמישהו יבוא ויגיד לי שהוא אוהב אותי."
"אז הנה", אני מנסה להשיב, "על מגש של כסף... אני אוהב אותך".
אומר, ומקרב מגש כסוף, הנושא את המלים "I love you" אל טווח
ראייתה, אל טווח מחשבתה, ובדמיוני מוסיף גם לב אדום וגדול.
"תרצי להיות חברה שלי?" את מסיטה מבטך אל המגש לרגע, משאירה את
הכוכבים לבדם.
"לא...", אומרת, ובהינף יד מפזרת את המלים כעשן המתפוגג
באוויר, ומוחקת איתן את הלב שלי.
"לא שוב... אני רוצה לחכות לעוד הזדמנויות..." אומרת שוב אל
השמיים, והמלים מחלחלות אל תוך תוכי, נוגעות באותן פינות של
בדידות וייסורים.
"אתה מבין, אני מרגישה בתקופה האחרונה שקיבלתי משהו שאני כל כך
אוהבת, משהו גדול, משהו שאני לא באמת יודעת אם אני יכולה
להסביר לך כאן, אפילו שאני חושבת שאתה אחד האנשים שמבינים אותי
הכי טוב..."
"זה בסדר..." אני משיב, "את לא צריכה להסביר... אני מבין. רק
אל תתני לזה לגרום לך להרגיש רע, אני אהיה בסדר... את צריכה
לעשות מה שאת מרגישה, ואת לא צריכה לספק הסברים, או דין וחשבון
לאף אחד. בטח שלא לי..."
את מהנהנת בראשך בצורה כמעט בלתי נראית, ואני כבר מתחיל לקום.
חשבתי להשאיר אותך לבד. חשבתי להיות אני קצת לבד.
"שב", את אומרת, ואני יושב.
"אל תלך עכשיו..."
"חשבתי שתרצי להיות לבדך מעט..."
"אני רוצה להיות איתך."
"א...", אני מתחיל, ומשתתק.
קולי משמיע הד מרוחק, כאשר עש חוצה את השמיים שמעלינו, מזכיר
כוכב נופל תוך כדי שהוא מפלס דרכו בחופזה דרך אורות הזרקורים.
"אתה יודע", את פותחת, ואני כולי דרוך להקשבה. את מרגישה
בתנועה שלי, ולראשונה במשך הערב הזה מסתובבת אליי, מביטה אל
תוך עיניי, ואני נקרע מבפנים... מנסה שלא להפגין כלפי חוץ את
המועקה היושבת בגרוני. "כיף לי איתך מאוד," את אומרת, "אתה אחד
האנשים היחידים שבאמת מסוגלים להבין אותי, ולא משנה מה יהיה
הלאה"... את ממשיכה, אך מילותייך עוברות מעליי, שבוי אני
בתחושת מחנק, מלווה ברגש של הפסד.
את נקטעת, ע"י מאבטח שעובר במקרה, ומבקש לפנות את המקום לקראת
סגירה.
שוב את מהנהנת בראשך, ופונה בחזרה אליי, "כמו שאמרתי, אני לא
רוצה ששום דבר יפגע עכשיו בידידות שלנו, בסדר?".
מנסה להקנות לך תחושה טובה, ולא לתת לך להרגיש את מה שעובר בי
כרגע אני פותח את פי במטרה להשיב משהו בסגנון של "כמובן, שום
סיבה שזה ייפגע", ושוב נקטע. המלים נשארות אצלי.
הפעם תורי להנהן. רצון האלים, אולי...
את קמה, ואני בעקבותייך, רק בשביל לקבל חיבוק חם, מגלה.
את חוזרת לשבת, ואני, כועס על עצמי, על המצב הפגיע אליו
התדרדרתי, מצטרף אלייך שוב.
גם הפעם את יושבת בגבך אליי, בוהה אל השמיים, אך הפעם גבך נשען
עליי. משהו שמשדר שאולי באמת הכל בסדר.
מנסה להתנהג בטבעיות, אני פוצה את פי, ומפר את הדממה, "את
אוהבת מאוד את הכוכבים, הא?" אני שואל.
"כן," את משיבה, "יש בהם משהו ששובה אותי כל פעם מחדש, במקום
אחד, באמת באמת, אני מסוגלת להרגיש שאני כזאת קטנה".
מהרהר במילותייך אני מרים מבטי אל השחקים, ובאופן לא מוסבר
מכבה זרקור שבקצה השני של הרחבה.
בעקבותיו נכבה עוד זרקור, ועוד אחד.
את שמה לב לכך וקמה ממני. מוטרדת משהו את מאזכרת את השומר שעבר
קודם.
את צודקת. היינו צריכים לעזוב.

אנו קמים בשקט מהספסל, מביטים אחד לשניה בעיניים, וגם ההיפך,
וממשיכים לכיוון דלת הזכוכית, היציאה היחידה מהמקום בו אנו
נמצאים.
אני שולח את ידי אל הידית, בא לפנות את המקום, וכג'נטלמן לאפשר
לך לעבור לפניי, כאשר אני נתקל בהתנגדות.
הדלת נעולה. אני עוזב את הידית וחוזר אלייך, כמובן מאליו, ואת,
לא מבינה מדוע, מנסה בעצמך לפתוח את הדלת. נתקלת באותה
התנגדות, מנסה שוב, ומוותרת.
"הדלת נעולה"
"כן.. נקרא לשומר", אומר, ומוציא את מכשיר הפלאפון. הצג מאיר
את הספרות 1,4 ו- 4, ומנגינה עליזה מדי נשמעת מהמכשיר.
"144 שלום, במה אוכל לעזור לך?"
ומיד לאחר מכן התנצלות על כך שתוכל לתת רק את המספר של
המרכזייה, ולא את זה של מחלקת האבטחה במוזיאון.
אני מתפשר, אך המרכזייה, כמובן, אינה פעילה אחרי שעות הפתיחה.
"שננסה לצעוק?"
"עזוב..."
"אז?"
"אני לא יודעת."

"לילה במוזיאון?! אני לא יודעת, זה לא נשמע לי. וגם שמתחיל
להיות לי קר", אומרת, ומוציאה סווטשירט מתיקך.
"יש לך רעיון אחר?"
"טוב תנסה לצעוק."
כמה מלות קריאה בקולי נשמעות באוויר, אך ללא מענה...
"אין פה אף אחד... אולי כדאי שנשב"
"בוא נלך מצד לצד, בשביל להתחמם..."
אני מסכים. את, עם יד על מותני, מתחילה להוביל.
ואני, לא לגמרי מבין איזה מין משחק את משחקת, רוצה או לא רוצה,
שם ידי על כתפך, ומצטרף...
"תנסה בינתיים לחשוב איך אנחנו יוצאים מפה"
"חשבתי על זה. אני לא מוצא שום דרך חוץ מלשבור דלת, או לקפוץ
מעל הגדר."
"אני לא יכולה לקפוץ את זה!"
"שיערתי".

אנו ממשיכים ללכת במעגלים, משנים כיוון או צורה מדי פעם, והזמן
ממשיך לחלוף - בלי איזה משמעות, בלי שאף אחד מודד אותו, בלי
ציון שלו.
"רגע, מה השעה בכלל?" אני תוהה בקול רם.
את מקדימה אותי, ובחצי הדרך אל הפלאפון שלי אני שומע את
התשובה, היישר משעון המחוגים שלך.
"אחת עשרה ועשרים"
"בלעחס."
"מה?"
"יש עוד מיליון זמן עד הבוקר"
"וזה רע?"
"לא יודע..."
מה אני מתלונן בכלל??

"בא לך לשבת קצת? אני חושב שאני מתחיל להתעייף"
"בסדר"
אנחנו חוזרים לאותו הספסל, היחיד ברחבה, ואני מתיישב, מוריד את
משקלי מהרגליים.
את מתיישבת עליי, ומחבקת אותי חזק חזק, חיבוק שקשה לי להסביר.
"קר לי"
אני מחבק אותך בחזרה, מלא תהיות, אם באמת קר לך, או שאולי יש
סיכוי שאת מתחרטת על מה שאמרת.
אנחנו נשארים מחובקים כמה זמן, אולי החיבוק הארוך ביותר שאי
פעם היה לי, ואני נהנה מהתחושה שלא איבדתי את הכל עדיין.

אני אוהבת אותך, וקצת קשה לי להסביר לך את זה, כי לפעמים נדמה
שאתה לא מבין, או לא מאמין, אבל איך אני יכולה לגרום לך לראות?

אתה יושב כאן, מחבק אותי  חיבוק חם, ואוהב, חיבוק שאני באמת לא
רוצה לוותר עליו, אבל נדמה שאתה לא מסוגל להוציא מזה יותר.

"אני דווקא שמחה שננעלנו כאן", אני אומרת.
"זה נחמד בתור התחלה, אני רק מקווה שהלילה יעבור בשלום" אתה
משיב, ואני מאוכזבת, כי כל מה שהייתי צריכה לשמוע הוא "כן".
הדקות ממשיכות לחלוף, ואני נהנית ממגע גופך. זרועותיך המונחות
על גבי, וראשך על כתפי, כולם גורמים לי להרגיש בדיוק כמו שאני
רוצה. אני זזה מעט, ואתה מרים ראשך. מסתכל אליי, ואני מסתכלת
אליך.
לוכדת במבטי את מבטך, ונעה מעט, מחכה שתצטרף, לכיוון שפתיך.
אבל למה אתה נשאר קפוא?
"שמע", אני פותחת בקול רך, המתפוגג אל תוך הלילה.
"כן?", אתה משיב מתוך עייפות מסויימת,
"אני רוצה", מנסה את מזלי, "בוא ננסה שוב את השיחה מקודם."
"יש כמה דברים שהייתי רוצה לתקן", אומרת, ומתחרטת. "מוכן?"
"אהה... אני חושב שכן... כן."
אני מתיישבת לידך, מרגישה איך אני נפרדת מהחום שהענקת לי,
ומרגישה את האוויר הקר חודר לאן שלפני רגע היית אתה, ומקפיא,
מבחוץ ומבפנים.
מסתכלת אל הקיר הקרוב, בדיוק כמו קודם, ומרגישה את מבטך בגבי
אני משחזרת.
"אני רוצה, אני רוצה שמישהו יקנה אותי יותר בזול... בלי כל
הקשקושים, בלי כל ההתחלות, אני רוצה שמישהו פשוט יגיד לי שהוא
אוהב אותי." ושוב, תוהה אם זה באמת מה שאני צריכה לעשות.
אתה, בקול מעט שונה, אך משתף פעולה כנראה ממשיך.
"אז הנה, מוגש לך על מגש של כסף... אני," אתה אומר ונקטע בקול
שאומר "אני באמת אמור לחזור על זה עכשיו??", ואני, כבר
מסתובבת, מחכה לאותו המגש. מקודם, אך הפתעה מצפה לי במקומו.
ביד רועדת מעט, אתה מחזיק מגש פלטינה, עליו המלים "I don't
understand" בצבע שחור, ולידן סימן שאלה בפונט מודגש.
הפעם מתוך צורך מסויים אני לוקחת מידך את המגש ומשליכה אותו
הצידה, לא מוכנה באמת להשלים עם המצב החדש, מסתובבת אליך,
וכאילו היו המלים שציפיתי אליהן, מחבקת אותך, שואפת אל אותו
החום שוב, ועדיין אתה מבולבל, מקרבת את פי אל פיך, מרגישה
נשימה אחת מאפך לפני שאני עוצמת את עיניי, ולוקחת בעצמי נשימה
אחרונה, לפני שאני צוללת את תוך תוכך.
ידי הכרוכה סביב צווארך נמשכת לאחור.
ואיתה גם אני נמשכת אליך, אך אתה נעלמת.
"למה לא?" אני פוקחת את עיניי.
"תראי, אני פשוט לא מבין", אתה מנסה להסביר במבט שמביע תסכול
וייאוש גם יחד, "רגע אחד את אומרת לי לא, רגע אח"כ את מחבקת
אותי כדי שאני לא ארגיש רע, וברגע שאחרי זה, את כבר מנסה
להחזיר את הזמן אחורה כדי להגיד לי כן." אני מהנהנת, עומדת
לענות, אך אתה ממשיך, "זה לא שאני לא מעוניין יותר, את מבינה,
אני אוהב אותך. אני אוהב אותך באמת באמת, ומכל הלב שלי, אבל
אני רוצה להיות בעניינים. אני רוצה לדעת מה קורה, ומתי, ולמה,
ואיך את מרגישה שמה בתוך הראש שלך. בתוך הלב."
אני מעט מופתעת, לא חשבתי עליו בכלל...
"אני אוהבת אותך. פשוט, היססתי", אני מנסה לפחות לצאת עם משהו
ביד, "ועכשיו אני מתחרטת על זה."
"אני חושב שאני מבין..." אתה אומר, ואני מרגישה נחותה כמו שלא
הרגשתי מעולם, "אז בואי לפחות נעשה את זה הכי טוב שזה יכול
להיות..."
אתה אומר, ואני מתעוררת מכל התחושות, מוצפת ברגש חדש של הפתעה
מעורבת במשהו, שהמלה היחידה בה אני מסוגלת לתאר אותו הוא
זוהר.
אני מביטה בעיניך, אשר כבר מחכות לעיניי, אנו מתקרבים באיטיות,
ועיניי נעצמות ברכות.
אני מרגישה את שפתיך נושקות לשלי, ומחזירות את אותו הרגש
המתמשך שהוא זה ששתקתי זמן כה רב.
והפעם באמת.
בלי עיניים בוהות,
בלי משחקי נחיתות,
בלי "אני יודע שאת יודעת שאני יודע"
ואני יודעת.
הפעם, כן מאמינה לעצמי.

אפילוג
הידידות הזו נועדה למות. זה לא היה יכול להיגמר אחרת. חבל.
מוות מיותר, חוויות מבוזבזות, גורל מפוספס,
הכל תלוי על חבל דק.