נועה נכנסה ללונה פארק, עיניה פעורות לרווחה. צבעים, רעשים.
ריחות, אנשים. אם מישהו היה טורח להסתכל עליה באותו הרגע, היא
בטח הייתה נראית לו כמו דמות מסרט מצויר יפני, אלה שכל כך אהבה
לראות. העפעפיים פינו מקום, ענווים, מתחסדים, מסתתרים. הכחול
של עיניה סינוור את מוחה פנימה. אם היא הייתה דמות מסרט מצויר
יפני, המצלמה הדמיונית הייתה מקיפה אותה פעמים אינספור כדי לתת
לצופה טעימה של הכאוס בו היא נמצאת. ילדים, מבוגרים, מתקנים,
פופקורן, גלגל ענק, דובי מפוחלץ. דובי... משהו לחבק.
אף אחד לא טרח להסתכל עליה, ונועה החלה עושה את צעדיה
הראשונים. בעצם, היא הספיקה לעשות בדיוק צעד וחצי, לפני שנסחפה
בשורה של אנשים שרצו לאנשהו. אם הייתה מנסה להיעצר, הייתה
נרמסת על ידי ההמון. אז היא זרמה איתם. היה שם ילד שמן שהחזיק
ביד מגדל ענק של שיערות סבתא. בצבע ורוד, הכי טעים. הילד השמן
הסתכל על נועה, והסתובב עם המגדל שלו לכיוון הנגדי. קמצן, חשבה
נועה. אני הייתי מתחלקת איתו. ועבר כל כך הרבה זמן מאז
שאכלה... נועה הייתה רעבה. היא עוד לא ידעה את זה, אבל אם
הייתה דמות בסרט מצויר יפני, המצלמה הדמיונית הייתה מתמקדת
בבטן שלה והייתה מצלמת גם את הריר שנוצר לה בחלל הפה. אבל היא
לא הייתה דמות בסרט מצויר יפני. היא הייתה סתם נועה.
פתאום הרגישה משיכה חזקה בכתף, וכאילו נמשתה מנהר האנשים
הגדול בו הייתה. כעת נמצאה באחד היובלים של הנהר. "אויש,
סליחה, חמודה", אמר האיש הגבוה, "חשבתי שאת מישהי אחרת. הלכת
לאיבוד?" הוא לא היה רזה ולא שמן, מין איש בינוני שכזה. היו לו
משקפיים וכובע טמבל, וגם סנדלים. הוא היה נחמד מאוד. "לא תודה,
אני בסדר" נועה שמעה עצמה אומרת. האם באמת היא בסדר? מעניין
איך קוראים לו, לאיש הגבוה והנחמד. החליטה שקוראים לו חזי. עד
שהחליטה, חזי כבר נעלם. ניסתה לעקוב אחרי כובע הטמבל שלו, אבל
הוא היה מהיר יותר ממנה.
החיפוש אחרי חזי הביא אותה למרגלות הגלגל הענק. האם אני
מעיזה? שאלה את עצמה נועה. נו מה, הרי לשם כך יצאת מהבית, לא?
עד שאזרת אומץ, פתחת הדלת, הגעת (בכוחות עצמך!) ללונה פארק, לא
תעלי על הגלגל הענק? בטח שכן! נועה נעמדה בתור הארוך-ארוך
לגלגל הענק. אם הייתה דמות בסרט מצויר יפני, המצלמה הייתה
מצלמת אותה מלמעלה כדי להמחיש לצופה כמה קטנה הרגישה לעומת
הגלגל הענק והאנשים הרגילים. אבל היא לא דמות בסרט מצייר יפני.
היא בסך הכל נועה שחליטה יום אחד לעזוב את הבית ולצאת למסע
מופלא ובלתי נודע ללונה פארק. מחלון ביתה יכלה תמיד לראות
אנשים מתכוננים לטיול ללונה פארק, אמהות ואבות עם הילדים שלהם,
מעמיסים חיים על המכוניות המצ'וקמקות יותר והמצ'וקמקות פחות.
תמיד היה להם את הניצוץ הזה בעיניים לפני, ונועה תמיד תיארה
שאם הן היו דמויות בסרט מצויר יפני, בטח היה מצויר להם איקס
קטן בפינה של העין. מיותר לציין שגם הם היו סתם אנשים, ולא
דמויות בסרט מצויר יפני.
עכשיו נועה הייתה כבר באמצע התור העצום לגלגל הענק.
"רקסי, שב" אמרה האישה לידה לכלב. נועה נרתעה בהתחלה, אבל אז
התחילה ללטף את הכלב. "אין פחד", חזרה ואמרה לעצמה. רקסי באמת
היה כלב מקסים. נועה לא ידעה להגיד מה הגזע שלו, וזה גם לא כל
כך עניין אותה. מה שכן עניין אותה הוא שלרקסי היו עיניים
גדולות, מבינות וטובות ושהוא דיבר איתה בלי מילים. כמה שלא
ניסתה, לא הצליחה לדמיין את רקסי כדמות בסרט מצויר יפני. נועה
ליטפה את ראשו של הכלב, מתעלמת לחלוטין מהאישה. גם האישה
התעלמה מנועה. כך היו רק שניהם, נועה והכלב. לחלוחית התגנבה
לעיניה הכחולות. מאיפה זה הגיע, שאלה נועה, סך הכל כלב חמוד.
רקסי הסתכל עליה שוב, ניגבה את הדמעות. סך הכל כלב.
הגיע תורה של נועה לעלות על הגלגל. קיבלה מושב לבד, מה
שהיה די מוזר בהתחשב בעובדה שבתור היו עשרות אנשים מעוצבנים
ובמושב שלה היה מקום לעוד ארבעה אנשים לפחות. מילא, יותר טוב
ככה, אמרה לעצמה. "כולם יושבים?" שאל המפעיל, בטרם לחץ על
הכפתור שמחדש את תנועת הגלגל. הנה היא מתחילה לעלות. בהתחלה
הייתה בגובה של הראשים של האנשים, עכשיו היא כבר גבוה מעליהם.
כמו נמלים הם נראו לה עכשיו, נמלים עסוקות ומתרוצצות, חלקן
לכיוונים שונים וחלקן מסודרות בתורים ענקיים למתקנים. עולה
עוד, מפה אפשר לראות את הבית. הדמעות לא הסכימו להפסיק. הנה
הבית, הבטוח, היפה, הידוע. איך היה לה אומץ לצאת? לא הבינה אז
ולא מבינה גם עכשיו. אבל זה נעשה. אי אפשר לחזור אחורה. מה
יהיה? מה יהיה הלאה? עברה את שיא הגובה, הרוח העיפה את כובעה
מעל ראשה. שוב ראתה את האנשים שמתחתיה. יהיה טוב, ידעה. יהיה
טוב. אני לא לבד. זה רק מרגיש ככה עכשיו. הדמעות פינו מקומן
לצחוק. נועה נעמדה על המושב וצחקה צחוק גדול. אם הייתה דמות
בסרט מצויר יפני, המצלמה הייתה מצלמת אותה מלמטה, מתחת למושב,
להמחיש לצופה כמה גדולה הרגישה.
הגיע תורה של נועה לרדת מהגלגל הענק, ועדיין הרגישה ענקית
וצחקה צחוק גדול. כולם הסתכלו עליה, מי זו שצוחקת ככה באמצע
הלונה פארק? נועה ראתה את מבטיהם, נהנתה מהם. אתם לא יודעים,
לא יודעים כמה טוב לי עכשיו. חופשייה! זה מה שאני, חופשייה.
פתאום שמה לב שאת המילים האחרונות אמרה בקול רם, וכבר לא היה
לה אכפת. למי אכפת מה חושבים? שיבהו, לבריאות. אני מאושרת ואני
לא אחביא את זה. נועה החלה להתקדם לכיוון היציאה. כעת, איכשהו,
לא נסחפה בנחיל האנשים-נמלים האדיר, אלא קבעה את צעדיה בביטחון
גמור. "מה קרה, כבר עוזבת?" שאל אותה השומר שביציאה. "רק
מתחילה את היום שלי", אמרה נועה "הכל עוד לפניי". יצאה מהלונה
פארק, הולכת בעצמה, לכיוון שהחליטה עליו לגמרי לבד. גברים
סובבו אחריה את הראש, היא התרכזה רק במה שלפניה. העתיד. הביקור
בלונה פארק נגמר, החיים רק מתחילים.
אם הייתה דמות בסרט מצייר יפני, המצלמה הייתה עולה למעלה
ומראה את נועה צועדת בבטחה במסלול שבחרה. אבל היא לא הייתה סתם
דמות בסרט מצויר יפני. היא ידעה מה היא. היא נועה. |
