כל החיים בציור של סלוואדור דאלי,
כשהיד שהוא מושיט לך הופכת לאצבע מאוד מפורשת
(מה שניסיתי לומר מבלי לפגוע).
זה לא
שעונים מתקתקים מוות
ולא
ספירלות  שמובילות משום מקום לאותו המקום
בו היית מלכתחילה
(הנה אני כאן-שם)
לא  טירה תלושה בין שמיים ומים
צופה על כל הקצוות שישנם;
זה כן אני וכל האני האחרים
שישנם בי.
וספירלות שמשקרות
את הפרצוף שלי
לידיים המעבירות אצבעות
על הגוף ההוא וגם ההוא
תלוי באיזו שעה של היממה היתקתקתי.

ורק החתימה  בתחתית אומרת שישנו זה
שיודע
לחבר את המהות הסוריאליסטית הזו
לכדי אי שלמות שלמה אחת
(אני לא הייתי חותם על זה).