אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליך.
יש לי דה ז'ה וו כל הזמן, מהתקופה הרחוקה של כיתה ז'.
רציתי להתגבר על זה שכל כך אהבתי, ואתה היית הפתרון, המאוד
מאוד לא מועיל.
תראה איזו מטומטמת אני... בסוף התאהבתי גם בך.
אתה צודק - אני באמת דפוקה.
למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? למה אני לא יכולה למצוא בתוך
עצמי תחליף לחור הזה שגדל בכל פעם שאין לי חבר, או סתם בן
שייתן לי הרגשה טובה?
מה הבעיה שלי?
למה הן יכולות ואני לא? מה לא בסדר אתי? מה עשיתי רע?
"את צריכה לעבוד על זה", את מה גילית לי?
ולמה אסור לי לבקש עזרה?
למה הכל חייב להיות לבד?
מה כבר ביקשתי? חבר שיהיה לצידי כשאני אצטרך אותו, וגם סתם ככה
בשביל שיאהב אותי, אותי באמת?
למה לה מגיע ולי לא? היא יותר נחמדה ממני? יותר יפה? רזה?
מצחיקה? חכמה?
את אומרת ש"הוגן" מת מזמן.
אז למה אצלה הכל הוגן?
רק אצלי בחיים הכל מת?
אני כל הזמן חופרת וחופרת וחופרת...
זה רק עושה לי רע.
הכל עושה לי רע... אין דבר שאני עושה ואומרת לעצמי: "וואלה,
הצלחת".
כי הכל יוצא בסופו של דבר לא טוב.
אז אני פשוט זורקת את הרגשות שלי לכל עבר, לא שולטת במילים, לא
מנסה אפילו.
פשוט משתפכת על כל מי שיש ועל כל מה שיש, בלי לחשוב בכלל.
נמאס לי לי לחשוב!
אין לי כבר כח...
אני רוצה לראות את עצמי בגיל 30.
אני בטוחה שאני אהיה רווקה מסכנה שתמשיך לחפש.
ואת אומרת "לא, גם לך זה יגיע, אני מבטיחה".
ואם אני מבטיחה הפוך?
אני מכירה את עצמי, אני לא טיפוס שיכול לבנות קשר.
אני כנראה נועדתי ונולדתי לספק בנים מסכנים חרמנים מכוערים
שאין להם בנות אחרות.
ב"פורסט גאמפ" אומרים שלכל אחד יש ייעוד בחיים...
לכי תדעי, אולי זה באמת הייעוד שלי!

תסתכלי עליי - יצור מסכן.
כולי קטנה, וכבר מרחמת על עצמי בלי סוף, לא מוצאת משמעות
לחיים...
אני רוצה לראות את עצמי בגיל 30? באמת שאני לא רוצה.
זה יאכזב אותי יותר. זה יכאב.
אני פשוט אמשיך... אזרום עם מה שיש.
בסוף כולנו הולכים, משאירים אחרינו ילדים, שגם הם הולכים, עד
שבסוף ארבעה דורות אחרינו כבר לא זוכרים מי אנחנו.
אני פשוט אתעלם, אגיד "תודה" יפה למי שנתן לי את החיים
האומללים שלי, ואגסוס לאט לאט ובעדינות.
שאף אחד לא יצטרך לשמור עליי.

תודה רבה.






25.6.05