ראיתי אותו היום!
למה התרגשתי? למה דפק לי הלב ככה?
אני הרי לא אוהבת אותו. באמת, אין לי כלום אליו.
למה עשיתי כזו פרסה רק כדי להגיד לו שלום?
מה, עד כדי כך התגעגעתי לכלומניק הזה? מי הוא? סתם אחד, שתופס
מעצמו, סתם אחד שתופסים ממנו.
למרות הכל, הייתי קרה אליו, כמו תמיד... רחוקה ממנו כל כך.
הבטחתי לעצמי שאותי הוא לא יקבל, מה יש בו שכל מי שהוא רוצה
הוא מקבל? מקבל, מנצל וזורק.
ואני, החלשה מבין כולן, רק אותי הוא לא קיבל, והוא גם לא
יקבל!
למזלי, דפיקות הלב היו ממש לשבריר שניה, רק לאותו הרגע בו
ראיתי אותו.
למזלי, הוא נעלם מהר מאוד ויחד איתו נעלמה ההתרגשות, באותה
קלות שבה היא הגיעה... ככה היא הלכה.
איך זה שעד הרגע שראיתי אותו הייתי שמחה ומאותו רגע כל השמחה
נעלמה? חברות שלי שאלו אותי "מה קרה? איפה החיוך?" ואני עניתי
(כמובן שזה היה לעצמי בלב) "הלך איתו" ולהן... להן נתתי חיוך
מזויף.
הן לא אוהבות לראות אותי ככה, אז הם עשו הכל כדי לראות חיוך.
ונהניתי, באמת שנהניתי... כמו שרק הן יכולות לגרום לי.
ושוב, שכחתי מקיומו.
עד עכשיו, כי עכשיו אני לבד... לבד עם המחשבות.

יום שישי 24.6.2005 לילה.