מוקדש לגלי גן, למרדכי האשורי ולשרה רשף
הקדמה
בשנת 2002 נסעתי עם חברי מרק בפעם הראשונה שלי לפולין. שרפנו
4,000 ק"מ בשבוע ימים. התחלנו בוקר אחד באמסטרדם ובאותו יום
נפלנו שדודים בקואובזק שעל חוף הים הבלטי. מהבוקר השני התחלנו
ברייס לחתוך את הארץ הגדולה בפראות של ישראלים, מנצלים את
האדיבות הפולנית בכבישים לעקיפות מטורפות וגמיעות מהירויות
דמיוניות. הארץ שהבעיה העיקרית שלה כיום היא התוצאות הנוראיות
של תאונות הדרכים בימי ראשון השיכורים, פילבלה מופתעת בעיניה
התמימות למראה שני המופרעים הדוהרים בכבישיה. נסענו בקו
אלכסוני מצפון מערב לכיוון ווארשה וממנה מזרחה לשדליצה ודרומה
ללובלין ומאיידנק ומשם עוד דרומה מערבה לקראקוב ולואדוביצה
(עירה של אמי ושל יאן פאבל ה-II) מבלי לפסוח על אושוויץ
ובירקנאו. חזרנו לארץ עמוסי רשמי בוסר שהלכו ותססו והבשילו
במשך מספר חודשים. כשהתחלתי לבכות בלילות וללכת לאסיפות של
יוצאי העיר של אמי, הבנתי שחל בי שינוי. הצבר הגא והשחצן
שטיפחו הוריי נעלם, ותחתיו צצתי, יהודי גלותי בכיין. לפני
כשנתיים שמעתי בתוכנית רדיו לילית, הקראה של שיר קסום ומרגש,
שכתבה משוררת רוסית ידועה על בית הקברות ב"כשאנוב". זה הטריד,
כי זכרתי שיש לי קשר כלשהו לעיר הזאת. באחד הכנסים של יוצאי
ואדוביצה (עירה של אמי), גיליתי יהודי מבוגר כבן שבעים שהקדיש
את חייו לשיקום ולשיפוץ בתי קברות יהודיים בפולין. בסיוע קרן
אמריקאית של רון לאודר, הוא מגייס סטודנטים שמנקים את המצבות
ומעמידים אותן ומקטלגים אותן לפי מספרי שורות ושמות הנפטרים.
פניתי אליו והוא שלח לי קטלוג מצולם של בית הקברות ב"כשאנוב".
להפתעתי, גיליתי שבבית הקברות קבור סבא רבא שלי (על שמו אני
נקרא) ובבת אחת נוצר בי צורך דחוף לעלות לקברו. הנושא לא הרפה
ממני עד שבחודש אפריל 2005 בא הדבר לידי מימוש ונסענו שוב
לפולין יחד עם הקטלוג. הגרסה המקורית של יומן זה משובצת תמונות
להמחשה ואורכה מעל 20 עמודים, הרבה מעבר לכושר הסבל של "במה".
יום שישי
התעוררתי רגיל, זאת אומרת ב 04:45, רבע שעה לפני שצלצול
הפלאפון יבקע לי סדקים בקליפת המוח. המזוודה עדיין לא מוכנה
ואני לא אוהב להיות לחוץ. יש לי פתרון קבע להעברת זמן. אני
מתיישב על יד המחשב ושוקע מרחף בים תטיס אינטרנטי. עד שעה שבע
אני גולש על מחטים, נותן לגיגי להוביל את לוח הזמנים ומתפוצץ
מבפנים. והנה, גיגי שבדרך כלל סופגת בשקט את כל הגחמות שלי,
מפתיעה ומודיעה שהיא כבר מוכנה להסיע אותי.
בשעה שמונה אצל מרק בבית בלי יכולת לסרב לכוס קפה שנייה מאסתי.
מרק חברי, הוא יליד פולין שמפטפט פולנית שוטפת. הגיע לארץ בגיל
16 ונוהג לבקר את מולדתו הראשונה כמעט שלש פעמים בשנה בעיקר
כדי לעלות לקבר אביו. יש לו חברים רבים ברחבי אירופה, אבל רובם
מתרכזים בפולניה ואצל חלק מהם נבקר. מזל שלקחתי את המקומון
העירוני ואוכל לחדד קצת את המוח עם התשבץ. מרק משנה קצת עת
התוכנית. קודם ניסע לראשון-מערב למיכאל (המכונה סטנקו). מיכאל
למד עם מרק בשצ'צין שבצפון מערב פולין. יחד היו בבית הספר
היהודי הקטן. לא כל כך חברים, סטנקו תמיד בכדורגל ומרק תמיד
בלימודים. אמא של סטנקו נפטרה ב-1967 ואבא שלו שלח אותו לארץ
ישראל. ב-1969, חודש לפני העלייה לארץ, נפטר אבא של מרק
בשצ'צין ונקבר בבית הקברות העירוני בחלקה הקטנה של היהודים.
העירוב של צלבים ומגני דוד בחבורה משותפת, בלי בעיות ובלי
בושה, הוא דווקא לזכותו של המשטר הקומוניסטי שליבו גס היה
בכמרים ורבנים. הקומוניסטים של סטאלין, שלטו כאן אחרי המלחמה
הגדולה וסופם שנופנפו על ידי הפולנים. סטאלין עצמו הודה שלשלוט
על הפולנים זה כמו לשים אוכף על פרה.
אבא של סטנקו מסמולניצה - כפר קטן על יד סאמבור. שמו המקורי
שטרנבאך. הוא התחתן בפעם השנייה עם אשה פולניה אוהבת יהודים.
עד כדי כך אוהבת יהודים שיום אחד ארגנה הפגנה בעירה נגד גויים
שלקחו מצבות מבית הקברות היהודי לבנית כבישים. בביקור הקודם
שלנו לפני שלוש שנים, התארחנו אצל בנו השני אלברט בעיירה
קואובזק הנמצאת על שפת הים הבלטי, כשעה נסיעה משצ'צין. על פי
התוכנית, אלברט שעבר לאחרונה לגור בוארשה, יחכה לנו שם. כאן
בארץ, סטנקו שהפך להיות ידיד נפש של מרק, אינו מוותר והוא מחכה
לנו בראשל"צ ומשם ניסע יחד לבן גוריון. אני מתאים את עצמי
לשינוי ומצלצל לבתי שתגיע עם כרטיסי הזיכרונות לבן גוריון.
נמל התעופה שומם. השעה 9:30, יום שישי - חובבי הטיסה מדירים את
רגליהם. עוברים את הבדיקות והולכים להיפגש עם בתי ונכדתי
שמגיעה לבושה בפאר צועני ומאופרת על ידי אביה המשקיען. על קפה
הפוך מספרת בתי שהילדה שאלה למה הוריה לא מתנשקים וקיבלה תשובה
כנה שהוריה כבר לא נאהבים, אבל אותה - הם יאהבו כל ימי חייהם.
סוף סוף, כרטיסי הזיכרונות מתאימים למצלמה. כמה אנרגיה נאלצתי
להשקיע כאשר גיליתי שנתנו לי כרטיסים בקיבול מחצית ממה שהזמנתי
(וגם שווים חצי).
עכשיו אוכל לכבוש את פולין חמוש במצלמה. בדיוטי פרי הריק
מככבים רק מרק ואני - כמעט לבד. במחלקת אלקטרוניקה ארבעה
מוכרנים עטים עלינו בפינת המחשבים הניידים וממנים את המוכשר
מביניהם לשכנע אותנו. מפזז ומלהטט בידיעותיו הרבות כשכל מטרתו
- להוציא אותנו מכאן - עם מחשב ארוז.
חברת אל על באריזה מופרטת - מאוד אגרסיבית - מחכה לנו עם הטייס
בכניסה למטוס. הערה סתמית שלי שהמטוס מלא על אף דברי דיילות
הקרקע, נקלטת מייד על ידי הקפטן שעונה בצער גדול "לא מלא".
יתרון נוסף של יום שישי הוא חסרונם של בעלי קפוטות ושטריימלים
שנוהגים להתרוצץ בזמן הטיסה ולהפעיל סדרות חיזוקים רוחניים
לאבטחת הטיסה. הפעם הם אינם. על אף זאת, הטיסה חלקה. הביאוס
היחיד - ומאד לא נעים - לא מחלקים עיתונים. מסתבר שמישהו עשה
חשבון שעיתוני יום ששי עולים כפול ומשמשים רק לכיוון אחד.
אנחנו שלא עלה על דעתנו מטוס בלי עיתנוים, לא קנינו ואכלנו
אותה. מה לעשות אלו פניה של אל על המופרטת וצריך להתרגל.
נוחתים בציריך. גם פה נמל תעופה שומם כמו שלנו. בנוי ביעילות
כמו נקניק ארוך ומאפשר התמצאות קלה לנוסעים עוברים. אנה החרוצה
מסוכנות הנסיעות דאגה לנו למקומות מסומנים גם בטיסה הבאה של
סוויס אייר, זו שתיקח אותנו לברלין. המטוס מלא ומפליג לברלין
באיחור שוויצרי לא מקובל, שתי דקות. רק שעה וחצי נסיעה, עם שני
סנדביצ'ים בלתי נשכחים של גבינה שוויצרית טעימה.
אירופה לוהטת. החום הנורא של ציריך רודף אותנו גם לברלין. מחוץ
לשדה התעופה כבר שבע בערב וכולם מתקלפים ממלבושים יתרים. השאטל
לשצ'צין מחכה בסבלנות וביעילות ואנחנו מתבשלים בתוך המיניבוס
עוד שלושת רבעי שעה עד שיגיעו שאר הנוסעים הפולנים שחוזרים
מרחבי אירופה. נסיעה של שעתיים וחצי על כביש מצוין שרובו עובר
בתוך יער. לפני שלוש שנים נהגנו כאן וכל הדרך הייתה בשיפוצים.
כמעט לקראת סוף הכביש, אנו מועברים לקטע השמאלי של הכביש
ויכולים לראות את הקטע הימני משמים ומעלה עשבים. נראה שיש פה
איזה ויכוח בין מדינות (פולין, גרמניה) על מימון תיקון הכביש.
כל הנוסעים מדברים פולנית כמובן ומרק מאושר כמו דג במים. גם
אני מתחיל לצוף בתוך הפולנית כשתורמים לכך במיוחד השניים
שמאחורי. הם מחזירים אותי באבחה אחת חמישים שנה לאחור. הזיכרון
של אבי המשוחח עם חבריו עולה בי כמו חי. אותו חיתוך שפה, אותו
סגנון דיבור, הנינוחות הפולנית תפשה גם אותי, ולהפתעתי, אני
מפענח חלקים רבים מהדברת.
מגיעים לתחנת הגבול הגדולה. הנהג אוסף את כל הדרכונים ומעביר
לשוטר המשועמם. הלה עובר בחצי עין על כל דרכון, מחזיר כמעט ללא
בדיקה עד שהוא מגיע לדרכון הישראלי שלי. אני נוסע עם שני
דרכונים, אחד שפג תוקפו, אך בתוכו מודבקת ויזה לארה"ב שכוחה
יפה לעוד כשנתיים והשני דרכון חדש. זה כשלעצמו מעורר חשד וכאן
הוא מחליט לאסוף שוב את כל הדרכונים לעוד רבע שעה. הפרנואידיות
הידועה מרימה ראש ומתעוררת. האם שוב יאשימו את היהודים?
בזמן ההמתנה לדרכונים, מספר לי מרק שלפני שנתיים נסע מברלין
לשצ'צין עם אסתי והילדים ומשאית עמוסת שוטרים סימנה לו "האלט".
עצרו אותו על מהירות - בגרמניה. "אוי", אמרה אסתי, "מה נעשה
עכשיו?" והוא השיב לה, "אל תדאגי, לאושוויץ כבר לא יחזירו
אותנו".
שצ'צין, מהצד שממנו אנו נכנסים, ממש יפה. המון בתים יפים
טובלים בים ירוק. כל הנוסעים כבר מיודדים כאילו נסענו יחד
שבוע. נפרדים כמעט בנשיקות אחרי שעתיים וחצי. מסתבר שהצעיר
שלידי, זה שעבד רוב זמן הנסיעה עם תוכנה להכנת פונטים על מחשב
נייד משוכלל, היה בתל אביב.
סלאבק, שאתמול ביטל את המפגש, החליט לא לנסוע מחוץ לעיר והוא
מופיע לארוחת ערב במסעדת המלון עם אשתו הצעירה. הם נרגשים
מאוד. סלאבק הוא חבר ילדות של אלברט סטנקובסקי. לא מזמן השלים
תואר ד"ר והוא עכשיו מרצה לכלכלה באוניברסיטת שצ'צין. בחודש
אוגוסט הקרוב הם ייסעו לסיני ולמקומות הקדושים להם בישראל.
שאלתי וסלאבק אמר שדירה במרכז העיר עולה כאלף דולר למטר.
עדיין אינני קולט את השפה, אבל בסוף הערב אני יודע ומבין על מה
דיברנו בזמן הארוחה.
מרק אומר שלסלאבק יש דעה על הבעיה (היהודית) והוא גם יודע
להגיד אותה בשקט ללא התלהמות. כל הפולנים מרגישים בעוצמת הכעס
שמוקרן עליהם ממדינות העולם - במיוחד ארה"ב, אבל הם ממש לא
מבינים במה הם אשמים. לך תספר להם על חצי מיליון בתים ככה
פתאום שנתפסו על ידי כפריים שלא רצו להיות פראיירים כששמעו על
הערים המרוקנות מיושביהן. מרק אומר שיש לו חברים פולנים
שאומרים לו - "גם אתם צריכים לפצות את הערבים על הבתים שלקחתם
להם בארבעים ושמונה". "אין לי בעיה עם זה", עונה להם מרק. מצדי
"תחזירו את הכסף ישר לערבים".
שבת
היה לילה קשה.
מרק העיר אותי שלוש פעמים בגלל נחירות. לי הן לא מפריעות (גם
שלו). בחמש וחצי בבוקר עדיין חשוך, רציתי לכתוב ביומן וערכתי
חיפוש כושל ומיואש אחר המשקפיים שנעלמו.
בשמונה וחצי הסתדרנו בתור למקלחת ואחר כך ירדנו למסעדת המלון
וכילינו את תאבוננו במאכלים כשרים לגויים בלבד.
בעשר נסענו במונית לבית הקברות העירוני. החום היה ישראלי מאד.
התלוו אליו חרקים מעופפים מכל סוג, שהזכירו היטב מהיכן באנו.
בעבר כבר דיברנו על היעילות של מיקום בית קברות בתוך יער. גם
פארק ומקום בילוי וגם משכן כבוד למתים.
אף אחד לא מתנגש בשני. נהפוך הוא, הם משתפים פעולה. כך גם
הטראמווי - פתרון ישן להסעת המונים שאין טוב ממנו. נקי, שקט,
חזק, מוביל כמות גדולה של נוסעים. לא מסתבך בפקקים. לא תופס
שטח ונוסע בתוך שדרה דו תכליתית.
אז כך, בבית הקברות העירוני של שצ'צין נמצא אולי קצה החוט של
המריבה הקדמונית בין שני עמים. יהודים עם מגני דוד בחלקה קטנה
שטובלת בים של צלבים מעל קברי נוצרים קתוליים. יתכן ששורש
הבעיה בין יהודים ופולנים מתחיל לפני אלף שנה, כשחיו יחד שני
עמים, כל אחד דתי מאוד וסגור בתוך הדת שלו. כל אחד מפתח
הסתגרות והתבדלות מהשני אבל בכל זאת מפתחים יחד תרבות וכלכלה.
אז יש טינה ויש שנאה מובנית, אבל היא פאסיבית ולא מתפרצת.
הפולנים והיהודים מכבדים מאוד את מתיהם והם באים לכאן כמו
לפיקניק. כל המשפחה מתאחדת עם הילדים והנכדים ובאה לבקר את
המתים. עם כלי עבודה מעדרים וחומרי ניקוי והברקה. מרק מספר
שזוגות צעירים שנפגשים בפעם הראשונה, בוחרים בבית הקברות כמקום
הולם לפגישה.
אולי כך יכול כל אחד מהם ללמוד על היחס האישי של כל אחד מהם
למתים.
למי שמתקשה בהליכה, מזומנת ריקשה שממתינה אך ורק לתפקיד הזה.
משם אנחנו הולכים לבקר את הקבר של אמא של מיכאל סטנקו שנמצא
בחלקת הגויים. אבא של סטנקו הסביר פעם שליתר בטחון, ככה הקבר
יישמר הכי טוב ולא יציירו עליו צלבי קרס.
החלקה היהודית השמורה בה קבור אבא של מרק מוכיחה שזה לא נכון.
איש לא נוגע בה. אנחנו הולכים ברגל בחום של לפחות שלושים מעלות
למרכז קניות ממוזג ונכנסים כדי להצטנן קצת. לאחר מנוחה קצרה
לוקחים מונית למלון. מרק שואל על פי בקשתי מדוע מחירי הפתיחה
של כל מונית שונים והנהג מסביר לו שלכל נהג יש מחירון אחר.
מחיר פתיחה קבוע שונה ומחיר לקילומטר משתנה. מין פטנט
יהודי... "רגע, רגע, אומר מרק, בעיניים נוצצות באיד. אני רוצה
לתרגם את מה שאמרת עכשיו לעברית, כי החבר שלי מישראל לא
מבין פולנית". כך מרק בפולניה, לא נשאר חייב לגויים.
על יד המלון נמצא מרכז קניות ענק. סוף סוף אני מוצא מה שחיפשתי
- סכיני גילוח קואטרו שמשום מה לא מגיעים לארץ. אני קונה ארבע
יחידות, גם מרק קונה. מוצאים מסעדונת בלב הכלבו - ב 15 זלוטי
שתי ארוחות פיגול משביעות למהדרין. שבעים אנחנו מסתערים על
אזור השוקולד ואחר כך נחים בלובי המלון על בירה וכוס קפה.
המזוודות נשמרות לנו בחדרון ליד הקבלה ואנו נגררים איתן לשאטל
של שדה התעופה. האוטובוס מגיע רותח מחום, על מזגן לא שמעו כאן.
עקבות הלילה הסוער גורמים לנו ליפול לתרדמה באוטובוס המבשל, עד
למסוף הנוסעים הקטן והחמוד של שצ'צין.
מסוף כל כך קטן ויעיל שיש בו כל השירותים כולל שני בתי קפה עם
צוות של כחמישה עשר איש שמתחלף בתפקידים על פי התקדמות קהל
הנוסעים (הפקידה שסיימה לבדוק את הדרכונים, עוברת קדימה ופותחת
לנו את הדלת לשדה הטיסה - איפוא ההסתדרות ?). אנחנו הולכים
ברגל אל המסוף; המסוף שמשרת רק שלוש טיסות יוצאות ונכנסות ביום
של חברת התעופה הלאומית לוט מוורשה לשצ'צין וחזרה.
מרק מתלהט ואומר שזה בדיוק מה שעירי הקטנה צריכה - מסוף כזה,
כדי לעלות על מפת התיירות. אני אומר שיש כאן מבנה ששווה 10
מיליון דולר, צריך לשלם שכירות של חצי מיליון ש"ח בחודש עוד
לפני הפעלת הצוות - כמאה וחמישים אלף ש"ח בחודש. בישראל לא
אוהבים להקים מפעלים קטנים כי כולם מנסים לחתוך קופון ורוצים
שייחתך ממשהו גדול. הא ראיה - טראמווי לא יעשו בישראל כי זה
זול מדי. יעשו רכבת תחתית שתעלה הון. התקווה שלנו היא כביש שש
שכולם אוהבים לשנוא. אבל הוא ההוכחה שאפשר לעשות בארץ דברים
מוצלחים. ככה גם פולניה עד שבאו הגרמנים. היהודים אהבו לשנוא
את הגויים והפולנים אהבו לשנוא את היהודים. ובמשך אלף שנים של
אהבה כזו הם בנו את פולניה.
הטיסה לוורשה במטוס טורבו פרופ. (טכנולוגיה מיושנת) נמשכה כשעה
ועשר דקות והייתה הנעימה בין כל הטיסות. המטוס נחת בשעה שמונה
בערב בערך, וכבר בנחיתה החלו לעוף טלפונים בהולים מאלברטיקו
שמחכה לנו בעיר העתיקה. מרק משאיר אותי לאתר ולהביא את
המזוודות והולך לקחת את הרכב השכור. הרכב ממוזג למרות שלא
הזמנו ויש לו ריח כמו חדש - באמת חדש, רק 22 ק"מ. אבל מישהו
עשה למרק קומבינה יהודית - ברכב לא מותקן רדיו ולא דיסק.
אנחנו נוסעים לעיר העתיקה. אלברט מחכה לנו בקפה "פיסקה" עם אנט
והילדים ועם שלוש בנות נחמדות, שתיים מהן הגיעו מישראל לעשות
שנת שליחות לצרכי קהילות יהודיות בפולין. השלישית בחורה נחמדה,
ילידת לובלין, בת לדור שני של ניצולי שואה. עוסקת בעיתונות -
צריכה ואיננה מבינה למה הוריה החליטו לגור בלובלין.
אנחנו מוזמנים לאלברט הביתה. בכל הבתים הפולניים, כמו גם ביפן
וקוריאה, אורח מתקבל בסבר פנים יפות, אך הוא חייב להשאיר את
נעליו בכניסה ולנעול נעלי בית. זו היא הצהרת השלום של אורח
בבית פולני.
אנט המקסימה טורחת על ארוחת ערב, (אפשר לנהל כאן ויכוח על
שויון זכויות לנשים שטרם הגיע לפולין - הנשים יודעות היטב את
מקומן ועוסקות כאן רק בעסקי נשים) והילדים הרציניים מאוד
עסוקים בצעצועים שמרק לא שכח להביא להם.
מתפתחת שיחה יפה אל תוך הלילה החם. שיחה שנוגעת פה ושם - איך
לא - גם במערכת היחסים בין פולנים ליהודים. בסוף הערב אנט
מסיעה את הבנות הביתה ואלברט מנסה לסייע לי למצוא את נקודת
ההתחלה בחיפוש עקבות תעודת הלידה של אמי. בין לבין הוא מראה לי
ספרים שונים שקשורים ליהדות ולעבודה שלו וגם ספר של עמוס עוז,
"סיפור על אהבה וחושך", עם הקדשה חמה מאד בכתב יד המשורר, לאנט
היפהפייה.
יום ראשון - יום מנוחה בפולין
אני מתעורר בשבע בבוקר בחדר העבודה של אלברט. על הקיר תעודה של
משרד החוץ הישראלי שמעידה כי אלברט עשה סמינר דיפלומטי
למנהיגות יהודית צעירה בקיץ 2004.
אנחנו רוצים לנסוע היום, לשדליצה ומשם לסאנוק. מסאנוק ללסקו
ומשם לקראקוב. זה תאבון גדול מדי והלוואי שנעשה רק חצי ממנו.
ארוחת בוקר פולנית, משמעותה - מה שלא גמרת אמש תקבל בבוקר - לא
זורקים אוכל. גם כך המחווה של אלברט ואנט ענקית בהשוואה
להתנהגות הישראלית הטיפוסית. היום ראשון, הילדים הולכים
ל"חיידר", מין בי"ס של יום א' שבו לומדים עברית וקצת מסורת.
אנט כבר נסעה איתם ואנחנו לוקחים את אלברט לקומפלקס של מרכז
הקהילה היהודית בוורשה.
הקומפלקס הקהילתי מאובטח כמו שגרירות. עם שתי כניסות ושומר.
נכנסים ושומעים שבית הכנסת הוא היחיד בוורשה שלא נהרס במלחמה,
כי הגרמנים השתמשו בו כאורוות סוסים. נס. הוא שופץ בשנות
השמונים המאוחרות. נכנסים לחיידר.
דניאל ושמעון לומדים אותיות עבריות בדרך של משחק תחרותי.
אנחנו נפרדים מכולם ונוסעים לשדליצה. שדליצה היא עיר ואם
בישראל. ממנה יצא בשנת 1,700 רבי יהודה החסיד שהאמין בשובו של
שבתאי צבי, בראש אלף וחמש מאות מחסידיו לירושלים. בית הכנסת
"החורבה" ליד הכותל הוא שריד מאותה התעוררות משיחית קבלית.
שם באמצע העיר מצבת זיכרון ל-17 אלף יהודי העיר שנרצחו בידי
היטלר וקלגסיו. המצבה עשויה בצורה חובבנית, כמעט מעליבה, מה
שמגביר דווקא את האותנטיות שלה. אנחנו משאירים במקום נר זיכרון
ויוצאים משם לכיוון בית הקברות היהודי שבשולי העיר. הפעם, שלא
כמו בפעם הקודמת, אנחנו נכנסים פנימה עם מפתח שנשמר על ידי
משפחה שגרה בסמוך.
אחד הפולנים שגר בשכנות לבית הקברות פונה אליי בזמן שמרק הלך
להביא את המפתח. "לא כדאי לך להיכנס לשם. יש שם כלבים". הוא
מנסה עליי את הפטנט הישן.
אנחנו מתאכזבים מאוד כאשר אנחנו נכנסים פנימה. פגעי הזמן
השחיתו את המצבות שטובלות בעשב גבוה ובנחיל יתושים וברחשים
שמעלינו. ולא ניתן לקרוא את הכתוב עליהן. באמצע בית הקברות
סידר מישהו את אבני המצבות הפגומות בשורות ישרות. מרק מספר שהן
שימשו כאבני מדרכה והוחזרו בצו ממשלתי. המצבות נראות מנותצות
וכולן מחודדות ומתעורר רושם שמישהו ערך כאן מטווח מסיבי וניפץ
את ראשי המצבות ביריות.
מדליקים נר ועוזבים את המקום הנורא. לא רחוק, נמצא בית שמכר
דוד של מרק בזמן המלחמה הגדולה, במחיר אפסי כאשר נאלץ להימלט
במהירות מהמקום.
נוסעים עוד כשלושים ק"מ על כביש 2 ואחר כך פונים דרומה ונוסעים
עוד כמאה ק"מ בכביש מס' 19 עד לובלין. חוצים אותה, הפעם מבלי
להיכנס למאיידנק. ממשיכים משם עוד תשעים ק"מ לזאמושץ, עיר
עתיקה משוחזרת, אבל אנחנו לא עוצרים. ממשיכים עוד ארבעים ק"מ
על כביש מס' 17 וכך אנו מגיעים לטומאשוב לובלסקי. משם הגיעה
אמא של מרק כילדה בת תשע לווארשה.
פולניה, כמו שאנחנו רואים, אינה משתנה ואינה מפתיעה. אותם
מישורים אין סופיים של חקלאות ירוקה ויערות עד. כפרים קטנים
מאוד מפוזרים בלי דאגות של צמצום קרקע. פה ושם, קנים של
חסידות, עם עופות נודד שמורכב מזוגות מסורים שחוזרים בתום כל
עונת נדודים לאותו מקום. קני החסידות בנויים על עמודי חשמל ועל
גגות והם מקבלים כבוד כמעט כמו פרות בהודו.
מעל כולם האדון האלוהים מביט על כולם מגבוה - מצריח הכנסייה.
אתמול היה יום ראשון. הפולנים גדשו את הכנסיות. מי שלא זכה
במקום בפנים, עמד בחוץ בעיניים מצומצמות. כשהיה צריך לכרוע,
כולם נפלו על ברכיהם בהתלהבות. כל הפולנים מתלבשים בדרך כלל
בצורה אלגנטית, במיוחד כשהם יוצאים מהבית. החום הנורא שבר את
המנהגים והכריח רבים מהם להסתובב עם חצי גוף ערום גם באמצע
וארשה - פולנים.
עלמה צעירה יכולה ללכת ברחוב כמעט בלי בגדים, עם שלושת רבעי
תחת חשוף, ורגע אחרי זה, באותו ביגוד, תיכנס לכנסייה הקתולית
ששייכת לדת השמרנית הכי עתיקה והכי באושה, אשר היא, ברוב חכמת
ארכיבישופיה, לא מתעסקת עם זוטות כמו לבוש.
הכנסייה מעניקה למאמיניה כרטיס טיסה לחיים עם מעט מגבלות, אך
עם פיקוח אבהי מלמעלה.
בטומאשוב לובלסקי נמצא בית קברות שבו קבור סבא של מרק. בית
הקברות נעול ועל יד השער חבורת נערים שרועה מתבטלת (מלשון
בקבוק) עם כמה בירות. כשמרק הולך להביא את המפתח, אני נשאר לבד
מולם ומתפתח מתח קל. הם יודעים מי אני, גם אני יודע צאצאי מי
הם.
בית הקברות שופץ ב-1993 ויש לו שער מעניין ומצבה מרשימה
בכניסה. ספרי אורחים במבנה בית הקבורה זרוקים על הארץ, מישהו
חיבל בהם ואפשר רק להתפוצץ בשקט. המצבות מפוזרות ובודדות, הן
במצב גרוע וקשה לקרוא מה כתוב עליהן. כל השטח הפך להיות שדה
בור. רק חסר שקבלן זריז מהארץ יציע לפולנים להוציא להם את
הערמונים מהנדל"ן המפתה.
אנחנו מדליקים נר על אחת המצבות וחוזרים לנוע בדרכים.
בטומאשוב אנחנו מבחינים בסימני עבר של קהילה יהודית ענפה. נראה
גם שיש גרעין של ניצולים שדאג לטפל בבית הקברות. אבל בעשר
השנים האחרונות ההזנחה כאן עוברת כל גבול. מזג האוויר, במיוחד
הגשמים והשלג, עושה נזק עצום. אם מישהו רוצה לדעת איך נראה בית
יהודי, פשוט ישווה את רמת השיפוץ של הבתים וזה יקפוץ לו ישר
לעין.
החשיכה יורדת ואנו נחפזים לצאת מטומאשוב לובלסקי. יש עוד חמישה
ק"מ לדרום מזרח על כביש 17 לכיוון גבול אוקראינה. המשכו של
הכביש יביא אותנו ללבוב, אבל אין לנו אשרות כניסה לאוקראינה,
אז אנו פונים בזווית של תשעים מעלות לכביש 864 שהוא יותר דרך
מכביש והוא מתפתל בתוך יער עבות. מאה קילומטר על הכביש המתפתל
הזה עד שבשעה עשר בערב אנחנו מגיעים ליארוסלב, עיר ואם בחבל
גליציה.
חבל הארץ שבו אנו נוסעים, גליציה, היה פעם תחת שלטון התורכים,
ובתקופת שבתאי צבי היו כאן הרבה מעריצים של משיח השקר אשר עלו
לרגל בעקבותיו. שבתאי צבי הותיר, עם התאסלמותו, שבר נורא
בקהילות היהודיות שהמשיך להתפרק לשברים קטנים יותר ולרסיסים.
זה נמשך עד תקופת החסידות. ליהודים הייתה אמונה שעם בוא המשיח,
ניתן לוותר על רוב המצוות ולשוב להיות כבני אדם רגילים.
ביארוסלב התכנס ועד הארצות של רבני פולין בשנת 1721, והזהיר
בחרם גדול ונורא את המשיחיסטים שלא יקצרו את הקץ. מקצר קיצים
כזה היה יעקב פרנק, טיפוס כריזמטי שהצליח לגרור אחריו קבוצה
גדולה של שפוטים וגרם במעשיו נזקים עצומים ליהדות.
בשעה 22:30 אנחנו עוצרים על יד מלון קטן ומואר, הטמן הוטל.
המלון הוא וילה נאה ובה שישה חדרים בלבד. יש חדרים פנויים,
ומרק מתעקש להזמין שני חדרים (לא לוקח סיכונים). פקידת הקבלה
הצעירה, מן "פרושה פאני" כל יכולה, אינה מוכנה לקבל תשלום
מראש. היא תהיה זו שתכין בבוקר חביתות מלאות כל טוב וגם תגיש
אותן בארוחת הבוקר הנפלאה. החדרים מבהיקים מניקיון פולני
מעומלן ומגוהץ שאין לו אח ורע.
יום שני
בבוקר אני עושה סיור בסביבה ומתאהב בה.
שלוש שנים עברו מאז היינו כאן ופולין התפתחה בצורה מדהימה. בכל
הכפרים נבנו בתים חדשים והערים הכפילו את שטחן פי שלושה ויותר.
כל עיר עתיקה הפכה צנטרום שסביבו בתים פרטיים מפוזרים על כל
יבשת פולניה.
כל הערים הפולניות דומות. רק הכנסיות שונות וכל אחת מתחרה עם
צריח שמשקיף מלמעלה על המאמינים ושומר עליהם.
בזמן האחרון אתה מבחין במבנים חדשים של כנסיות עם צורות
ארכיטקטוניות מוזרות ויוצאות דופן בכפרים הנדחים. יש להניח
שמדובר באחד מבני הכפר שנסע לארה"ב או לקנדה, שם התעשר מרחיצת
מכוניות או משהו כזה. עכשיו הוא תורם לכפר כסף כדי לבנות קושצו
חדש; בית אלוהים שיהיה יותר גבוה ויותר יפה מהקושצו של הכפר
השכן. מזכיר במידה מסוימת את תחרות המסגדים של רהט, להבדיל אלף
הבדלות.
אנחנו נוסעים לפשמישל שנמצאת במרחק ארבעים ק"מ מסאמבור, עירו
של אבי שנמצאת מעבר לגבול. כביש מס' 77 מצוין אבל קצר, וממנו
אנו פונים לסאנוק על כביש 78, שהוא כביש ארוך ומתפתל בתוך עמק
הסאן.
סאנוק היא עיירה שבנויה על גבעה שמשקיפה על נהר הסאן. איזור
מאוד אסטרטגי, ששימש שנים רבות למעבר סחורות ואנשים. כאן על
הסאן עמדה ב-1941-2 מלציה, אשתו של דודי ישראל, עם שלושת ילדיה
וצעקה לבעלה שעמד חסר אונים בצד האוקראיני שאין לה מה לאכול.
כך כתב דודי במכתבו האחרון לאחיו ואחותו בארץ לפני שהגרמנים
כבשו את מזרח גליציה מהרוסים ואפשרו לאוקראינים להשלים את
המלאכה.
בשיטות נטולות רגש חוסלו היהודים. בדרכים האלימות ביותר, בעיקר
תוך הפעלת האוכלוסייה המקומית שששה לסייע בהוצאת היהודים
ליערות ובחיסולם בירי לתוך קברות אחים.
מריחת גרפיטי אנטישמית מלווה בציור מגן דוד צועקת בשפה ברורה
לכל, מקבלת את פנינו בכניסה לעיר.
סאנוק מצטיינת על פי ספרי התיירות באוסף איקונות קדושים, הגדול
בפולניה. בעיירה היפה הזו אנחנו עוצרים במקום מרהיב שמחייב
אותי לצלם סביב סביב.
כשאני מסיים, מתברר שחנינו למזלנו כ 50 מ' ממשרד מרשם
האוכלוסין.
הריח של העובש במדרגות מעביר אותך אחורה בשעון הזמן.
בסיוע שיחת פלאפון לאחותי בארץ, אני מאתר במהירות את פרטי
הילדה (היום כבת שבעים). החדר מלא ממתינים שמגיעים אחרי סוף
שבוע ארוך. על הקיר תמונת שמן של בתי סאנוק מעל עמק הסאן. אני
מבקש רשות לצלם את התמונה.
לאחר המתנה מעצבנת של כעשרים דקות, יוצאת הפקידה היעילה ומגישה
לידיי הרועדות את תעודת הלידה של בת דודי פפקה.
זה אמור להיות מרגש, אבל אצלי זה מתנפץ כמו פצצת זמן. לפני
כעשר שנים, הייתה סערה במשפחה כשהגיע סיפור על רכבת שעברה
בסמבור ואשה צעקה אל היושבים בקרונות "יש לי ילדה של
משפחת...". הבת דודה הזו, פפקה, היא היחידה שיכולה להתאים
לסיפור הזה.
כבר כמעט צהריים. לאט ובאיחור, אנחנו פותחים במירוץ של כ 300
ק"מ כדי להגיע למרשם התושבים של יאבוזנו. השעה 12 וזה נראה די
סביר. אנחנו מכוונים את האף של המכונית לקראקוב, אבל הדרך
נמשכת ונמשכת וטוחנת אותנו. רק סמוך לשלוש אחר הצהריים אנחנו
מוצאים את כביש A4 בקרבת קראקוב, ועליו אנו טסים ליאבוזנו
ומגיעים למרשם התושבים בשלוש וחצי. הפקידה בעלת הפנים האטומים
לא מוצאת כלום, ומפנה אותנו לארכיון בקטוביץ, רח' יוזיפובה
104.
אנחנו נוסעים לצלם קצת בעיירה הקטנה שצאקובה, כאן גדלה אמי
בילדותה. בפעם הקודמת קיבלתי כתובת לא נכונה מקובה, אותה לא
מצאתי ולכן לא הבאתי תמונות משצאקובה, שכל כולה רחוב וחצי.
הפעם אני מצלם כאחוז שד את כל הרחוב למורת רוחם של היורשים
הפולנים המרחרחים סביבי בחשדנות. אוכל להביא תמונות לקובה,
שיזהה את חנות המכולת המשפחתית.
עכשיו, למשימה כבדה של איתור הקבר של סבא רבה שלי בבית הקברות
בקשאנוב. הגברות החסודות שאנחנו פוגשים בדרכנו מלאות רצון טוב
וטוענות שהן יודעות איפה הוא נמצא. כמו כל הפולנים הן מאוד
אסרטיביות, אבל לא יעילות. אחרי התברברות קלה ועוד כמה שאלות,
אנחנו מגיעים לבית הקברות הנעול.
השער שהגענו אליו נראה עלוב לעומת תמונתו בחוברת שהבאתי איתי,
שם הוא צולם לפני כארבע שנים, כשנסתיימו עבודות השיפוץ.
הלוחות המוזהבים נקרעו מעל השערים, ויד זדונית מרחה גרפיטי ענק
עליהם.
עשיתי קצת שיעורי בית ואני יודע שהמצבה שמספרה 3753 נמצאת
באזור ג'. לפי המפה שבידינו אנו מקיפים את בית הקברות ונכנסים
דרך החומה. בית הקברות מפתיע במידת השימור שלו, אולי השמור
ביותר בפולין וכולו טובל בירק. המצבות גבוהות ומעוצבות והרושם
שמתקבל לא ניתן כלל לתיאור.
אנחנו לא מוצאים את המצבה של הסבא אבל לפי המספרים בגיר מאתרים
את מיקומה המדויק. יש שם כארבע מצבות שכובות, שכל מאמצינו
להרים אותן עולים בתוהו.
אכזבה, אבל ייתכן שאנו מפרים שלווה של מתים שכלל אינם
מעוניינים בנו. אני מצלם מצבה שאולי יש לה קשר למשפחה שלנו.
מרק מצלם אותי כשאני יוצא מבית הקברות בדרך הקיצור הישראלית
(קפיצה מעל הגדר) שבגללה אוהבים אותנו בכל העולם.
עכשיו אנחנו יוצאים לסדרת צילומים בוודוביצה (עירו של האפיפיור
הפולני וגם של אמי המנוחה). כבר אחרי חמש אחה"צ ואנחנו רעבים.
בדרך נכנסים לבר באחת מתחנות הדלק. כל הארוחות כאן נפלאות,
במיוחד במקומות הקטנים. אני מזמין בורשט (חמיצת סלק) וכשזה
מגיע אליי - בכוס דווקא ולא בצלחת - יד נעלמה מעיפה את הכוס
עליי ויוצרת מהפכה אדומה על מכנסיי. מובס, אני הולך להחליף
מכנסיים. קיבלתי אות קטן מסבא רבה שהוא אינו מרוצה מהביקור
שלי.
וודוביצה בסיור קצר. זו עיירה בת שלושים אלף תושבים בלבד
שידועה היטב לכל הפולנים בגלל יאן פאבל ה-II (האפיפיור) שנולד
וגדל שם. אחות של חברה טובה של אמי הייתה ידידה אישית של
האפיפיור וגם לאמי היו מספר התכתבויות איתו.
אני מצלם את תחנת הרכבת שממנה יצאה אמי לפלסטינה בשנת 1938
ואנחנו דוהרים ללא שהיות משם לקטוביצה. עיר גדולה ומכוערת
שכנראה יש לה ראש עיר נמרץ. כל מרכז העיר חפור - כנראה עבור
רכבת תחתית. התחבורה כמעט בלתי אפשרית גם בשעות הערב. אנחנו
מתייאשים מהמלונות המעופשים, היקרים והמשעממים של קטוביצה
ומנסים לחזור ליאבוזנו הסמוכה, בה ראינו מספר בתי מלון. הלילה
שירד עלינו מטעה. הלכנו לאיבוד באיזור הכפרי מסביב.
יום שלישי
הלילה ישנו ביאבוזנו במלון שדומה יותר לאכסניית נוער. הגענו
למלון אחרי הסתובבות של שעות בכל הכפרים בסביבה. מסתבר
שיאבוזנו אמנם עיר קטנה מבחינת מספר תושבים, אבל מעצמה
תעשייתית, עם בתי זיקוק ותחנות כוח, שמשתרעת על שטח ענק. טעות
קטנה של סטייה בכביש 79 עלתה לנו בשעות של סיבובים מעגליים בין
הכפרים בסביבה. בסביבות שעה 24:00 מצאנו בית מלון אחד, חביב
מאוד, אבל ב"אובר-בוקינג", והם הפנו אותנו למלון הזה. כנראה
שלא נמליץ עליו. מרק טוען שזו ארוחת הבוקר הגרועה ביותר שלנו.
אני פחות רגיש.
אחרי שלושה ימי שרב קשים, ירד פתאום גשם בלילה. אנחנו מתנדנדים
קצת ברוחות הבוקר העזות ויוצאים לקטוביצה, לארכיון שברח'
יוזיפובה 104.
גברת חמוצת פנים (שכנראה אינה מחסידות אומות העולם) עושה כל
שביכולתה להוריד אותנו מהנושא. אפילו הפולנית שלה נראית כאילו
יוצאת ברברס. היא לא מדברת, היא ממלמלת נלן... מלן.... לממ...
בררר.... גרר.... מעולם לא שמעה על מקום בשם שצאקובה ושולחת
אותנו להכין שיעורי בית. מעבירה לידיי כרך עב כרס שבו רשום
לאיזו רשות הועברו הארכיונים המקומיים מכל הרשויות הקטנות
ומטילה עליי לחפש את מבוקשי. שצאקובה כצפוי לא נמצאת וזה אומר
שאולי הגרמנים שרפו את הארכיון.
מפח נפש מוציא אותנו למזג האוויר החורפי כלשהו ואנו מתחילים
לדהור על כביש קטוביצה-וארשה, כשלוש מאות ק"מ על אוטוסטרדה די
תקינה, שזרועה הרבה רמזורים מפתיעים, כמו שאפשר רק בפולניה.
אנחנו עוברים בדרך בצנסטוחובה, בה ישב יעקב פרנק משיח השקר
במאסר כשלוש עשרה שנים. מוותרים על הירידה מהכביש המהיר
ומחליטים לעצור במול גדול של חברת "טסקו", שם אני קונה מזוודה
במקום הישנה שהכזיבה וזאקט חדש בחמישים ש"ח. שם, בלב מרכז
הקניות, אנו אוכלים ארוחת צהריים ביתית וטעימה בשבעה זלוטי
לאדם.
מגיעים לווארשה. קודם כל שבים לחיים בבית קפה של חברת לוט (אל
על הפולנית). קפה ועוגה במחירים מצחיקים של עשרים זלוטי
לשנינו. אחר כך מתקשרים לאלברט שמבקש אותנו לאסוף אותו ממקום
כלשהו בעיר.
וארשה עיר יפה מאד וחייכנית. במיוחד הטראמווי שמתנועע כמו
צעצועי רכבת ביעילות רבה בכל רחבי העיר.
חוזרים לאלברט הביתה, לאנט ולילדים הנפלאים. אחרי ארוחת הערב,
בשעה שבע בערב, אנחנו יוצאים לבית הקפה השכונתי של שכונת
פראגה, להיפגש עם אגניישקה עורכת הדין. כולה בחורה צחקנית בת
עשרים ושש אבל בטוחה שניתן לעשות כל מה שמבקשים ממנה. היא
עובדת כשכירה במרכז הקהילה היהודית בוארשה. יחד עם אלברט.
מבטיחה לי שאפשר לעשות את הבלתי אפשרי, דהיינו להוציא תעודת
לידה של אמא שלי ועם מסמך זה להמשיך לבקשת אזרחות.
יום רביעי היום האחרון
אנטצקה ואלברט עושים כל שביכולתם להנעים לנו את השינה אצלם. הם
מכינים ארוחת ערב ובוקר. בבוקר אנטצקה כבר יצאה עם הילדים
ואנחנו לוקחים את אלברט למרכז וארשה. נפרדים ממנו במרכז קניות
ענק שהוא מתעקש להכניס אותנו אליו.
אנחנו מצטלמים למזכרת ונפרדים מאלברטיקו עד לפעם הבאה.
המרכז נפתח רק בעשר ועדיין נותרו כעשרים דקות. מרק ואני אוספים
את עצמנו ודוהרים לנמל התעופה. צריך להחזיר את הרכב השכור.
מסתבר שהתהליך קצר מהרגיל ומבוסס על הרבה אמון בין הצדדים.
הזיכוי נעשה בלי שאיש בא לבדוק את מצב הרכב.
לפעמים הם מפתיעים הפולנים.
למרות שיש להם ארץ ענקית שאין בה בעיות של שטח, שדה התעופה הוא
מקום קטן וצנוע יחסית ללא אותו סליל חסר פשר של כבישים ובני
כבישים המקיפים שדה תעופה מודרני כמו נתב"ג 2000 למשל. בכניסה
לטרמינל הנוסעים תהליך הבדיקה קצר למדי, ואנו נכנסים לחדר
היוצאים שהופך פתאום, כאילו בהוראת במאי קולנוע מסתורי, לשטח
סטרילי סגור, כשהכוחות הפולנים מוזרמים לשם ומתפרסים עד רגע
ההמראה שנקבע לשעה 12:15.
הפעם מואילה חברת התעופה שלנו לחלק עיתונים בדרך חזרה. מרק
מתחיל להרגיש קור בכל הגוף. הוא מתכרבל בז'קט שלי ולא אוכל עד
שהמטוס נוחת, בבן גוריון - בזמן. מחלה של ארבע שעות. כשהרגליים
עומדות על הקרקע של ארץ ישראל הראש שלו מתחיל להתבהר. הפסקת
שינה ארוכה בבית של מיכאל שאוסף אותו בנאמנות מחזירה אותו
לעצמו. בערב הוא צריך להיות בחתונה.
אני משתמש בשירותי רכבת ישראל שמביאה אותי תוך עשר דקות (!!!)
לתחנת האוטובוסים המרכזית בתל אביב, משם אני מצליח לתפוש את
הישיר של 18:30 לעירי. פלא מפולפל.
באוטובוס אני מנמנם ותוך כדי כך שומע את הרדיו מדבר ואת זוג
הנוסעים שלפניי מפטפטים. זה נשמע טבעי ולא מוזר שכולם מדברים
פולנית. בתחנה הסופית, אני מתעורר לגלות שהרדיו דיבר דוקא
עברית שנדמתה לי כמו פולנית, אבל זוג הנוסעים היו פולנים
מפולניה שאולי אף הגיעו איתי באותו מטוס והמשיכו אחר כך יחד
איתי.
התנצלות
ככל שהתאמצתי, לא הצלחתי לקצר בתוכן. בדרך כלל אני אדם ששונא
הכברה וריבוי פרטים, אך הפעם יש לי הרגשה שכל מילה יכולה ליצור
זווית שונה של השקפה בעיני הקורא. מי שרוצה לדעת מה אני חושב
על פולניה ועל יחסים בין פולנים ויהודים ימצא את זה בין השורות
בלבד. היום חשוב מאד שלכל אחד תהיה דעה בנושא ולא סתם הלבשה
כוללנית מטעם השלטון המרכזי. הפולנים והיהודים הצליחו לחיות זה
בתוך זה אלף שנה עם חיכוכים וקיטובים, עד שבאו הגרמנים ועשו
קטליזאציה לניגודים, השמידו כמעט את כל היהודים על אדמת פולין
וגרמו סבל רב לפולנים אותו הם לא שוכחים.
לפני כמה זמן אמר הסופר עמוס עוז על הביקורים של תלמידי התיכון
במחנות הריכוז בפולניה: "תארו לכם שעכשיו יהיה שלום עם ארצות
ערב ותלמידים מכל הארצות האלה, יגיעו לכפרים הערבים החרבים
לראות את הנאקבה שלהם. בלי להפגש עם בני גילם בארץ ומבלי ליצור
קצה קצהו של דו שיח ". האם לא הגיע הזמן שתיווצר הידברות כלשהי
בין שני העמים ?
הבמה שלכם.
זה המקום לבקש את סליחתם של אלה שטרחו והשלימו את הקריאה
והגיעו עד לכאן.
סליחה,
ש.בר |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.