נעים לי.
זה מלטף ורוגע.
אולי זה בגלל שזה באמת כזה, אולי בגלל שאני יודעת שהמשטח צבוע
בלי הרבה מחשבה.
פשוט לקחת את כל הצבעים, עם חיוך מסופק.
מחזיק צבע, צבע.
לכל אחד מהצבעים יהיה את תורו המרווח בידיים שלך.
אתה מתכופף להרים כל אחד מהם והוורידים בידיים שלך בולטים כלפי
חוץ.

אילו הייתי שם, הייתי עוצמת את עיניי עד חצי העין. כמו המבט
ההוא שהשמש גורמת לסינוור. אך הפעם לא בגללה, אלא פשוט אני
מנסה להביט ולראות אותך, את כל כולך - כמה חד שאני יכולה.
והפה נעשה בצורה יפה. בולעת את הרוק תוך כדי. ואז נוצר בי המבט
המושלם.

המשטח לבן ונקי. כמו הוכן שינהגו בו כפי שרוצים.
אווירה של שקט.
ואתה, לוקח כל צבע בתורו, כמו בתיאור שנאמר לפני כן.
והצבע כמו נמשך בצורה אמנותית, בקו מדויק כמו בסיפורים או איזה
סרט, במשך שניות שנראות כמו דקות שלא יגמרו, הוא משפריץ לכל
עבר.

אני מונחת על המשטח שנעשתה בו כל היצירה הזאת.
נעים לי.
אבל המרגש שכבר מישהו היה עליו. בעצם מישהי, איתך.

קיבלת משטח לבן עם כל הקונוטאציות שעולות ממנו.
יכלת להשתמש בו כפי שרצית אז...


שהיית תמים.