|
בעיניים ריקות
חסרות הבעה
אני מביטה
בגשם
היורד
על חורבות ילדותי
אוספת חתיכות אחרונות
רגלי
מבוססות בבוץ
רועדות
ואני צונחת
מתפלשת מתערבבת
רוקחת ונרקחת
לאני חדשה.
מדי יום ביום ביומו
להעלות קורבן
לאלוהים
של האמת
היבשה השקרית
להסתגף
להתפלש
בביצת הנפש
עד כאב
עד כלות הכול
עד איוותר
לבדי.
להצליף עד זוב דם
בשוט
ההכרה הנוקשה.
עצב צבוע ורוד
כאב נעים
זה מה שיש
ומה שנותר
זה לחלום
זה לנשום.
ובלילה
הולכת לישון
עם עיניך המביטות
בי
מבקשות תשובה
עיניים מחפשות
בדריכות קשה
פוצעות
חושפות עוד טפח
מבשרי החי.
שואלות:
זה הכל?
אומרות:
לא מספיק.
מטיחות
שברי זכוכית
קרה.
ובחלום
אני מחפשת
שערותי צורבות
פנים
קרות כקרח
מצליפות
עד זוב דם.
עיני
בתזזית
מחפשות
אחריך
ערפל דחוס
ואני
איני
רואה
איני רואה.
כלואה בתוך הגוף
דבר לא יוצא החוצה
צעקותי
מהדהדות
בגופי
איש
אינו שומע
איש. |
|
|
אם הייתי יגאל
עמיר לא הייתי
עושה את מה שהוא
עשה.
שמואל
איציקוביץ'
מקריץ מסקנה. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.