נוף ירוק, דשא כרי, האוויר קריר ממש כאילו לפני שניה ירד גשם,
ואולי ירד?
והנה שם בסוף הנוף הירוק על הדשא הכרי, מתנוססת לה לגובה טירה,
אמיתית, מוחשית, ואדירה בגודלה.
אני קרבה אליה, פוסעת לקראתה.
אני שני צעדים מהמדרגות וקול מאחורי קורא לי, אני פונה אליו.
הקול שנשמע בקע מפיו של בחור תכול עיניים, שערו שחור ומבנה
גופו דק וגבוה.
אני מתקרבת אליו והוא מתחיל לגולל לי את סיפורה של הטירה.
"שרידי הטירה העתיקה מספרים את סיפור אהבתם של המלך בריאן בורו
ופיית המזלות- בריאנה ששכנה באזור ההרים.
200 שנה שדדו ובזזו  הויקינגים את  אירלנד עד שהגיע המלך בריאן
בורו.
בדרכו להצלת העיר דבלין הוא פגש בפיית המזלות  שחזתה לו כי הוא
זה שיציל את העיר מידי הויקינגים ויביא לאירלנד את השלווה.
המלך שלא היה מאמין גדול בקסמים ואגדות לא האמין לפיית המזלות
אך מנגד הוא נשבה ביופייה והבטיח כשיחזור מהקרב להצלת דבלין,
ואם יביסו אותם ויחזרו עם הניצחון, הוא יבנה לפיית המזלות טירה
מפוארת על הגבעות לאות אהבתו ואמונה בו.
כאשר חזר מן המלחמה כשהניצחון כבר מאחוריו הוא ציפה למצוא את
פיית המזלות אך היא שהרגישה פגועה בשל חוסר אמונו בחזיונה ובכך
שחשב שהיא רוצה את עושרו וכספו ברחה משם וביקשה שכאשר תיבנה
הטירה היא תהיה רדופת רוחות." סיים את סיפור.
"אין אנו באמת יודעים אם הטירה הייתה רדופת רוחות או לא אך
העובדה שאף אחד לא גר שם אף פעם, פרט למלך שחיי שם בשנים
הראשונות שמלך," אמר בנימה מצמררת.
"הוא נחשב למלך הכי גדול של אירלנד" אמרתי
"ברור, הוא המלך האחרון ששלט על כל אירלנד" הסביר לי "את
בוכה?" שאל פתאום.
"אה? מה?" שאלתי בתהייה ופתאום חשתי את הדמעות שזלגו לי עקב
הסיפור המצמרר.
"כן אני בוכה הסיפור כה ריגש אותי" הודיתי.
"את יודעת? את הקללה ניתן להסיר" אמר.
"באמת?" שאלתי בתמיהה "איך?"
"תבואי אליה, כנסי" הוא הציב לי את האתגר ונעלם.

החלום חוזר על עצמו כבר חודש שלם.
כל לילה אותו חלום, על טירה בלב ליבו של כפר באירלנד.
לא סתם התחלתי לחלום על אירלנד, אלא מאז שהתחלתי במסגרת לימודי
ההיסטוריה שלי במכללה ללמוד על מלכים קדומים ומיתוסים ויום אחד
במהלך גלישתי באינטרנט גיליתי על המלך בריאן, ולאחר מכן התחלתי
לחקור את התרבות האירית, ונחשפתי לכל המיתוסים שלה האגדות
שעוברות מפה לאוזן כבר דורות על גבי דורות.
כל אלה הקסימו אותי, עד שהבטחתי לעצמי שבטיול הקיץ שלי אני
אהיה שם.
בעקבות ההבטחה הזו לעצמי החל החלום הנ"ל לחזור על עצמו כל
לילה.
לפעמים ישנם ימים שאני מחכה שהלילה יגיע רק כדי שאוכל שוב
לחוות את החלום, שאוכל שום לראות את הנוף הפסטורלי של אירלנד
אליה אני חולמת להגיע ומכירה את נופה רק מהתיאורים החיים
בספרים, מתמונות ומברוזורים.
שאוכל שוב לשמוע את הקול הרך והמתנגן של הבחור שמספר את האגדה
בצורה כה נפלאה.
שאוכל לראות אותי מתמודדת עם האתגר ונכנסת לטירה ומגלה מה
מסתתר בתוכה.
אך לצערי אף לא פעם אחת, לא זכיתי להגיע לרגע שבו אני נכנסת
לטירה, תמיד באותו הרגע אני מקצה משנתי ונשארת עם טעם של עוד.
אף שניסיתי להירדם שוב ולחזור לאותו הרגע, נחלתי כישלון והרגע
פשוט אבד.
החופשה מתחילה עוד כשבועיים, מחר אני כבר אקנה כרטיס, ואעשה את
סידורי הנסיעה.

חשבתי שהחופשה אף פעם לא תגיע, אך הנה אני בדירתי מתכוננת
לאריזה, ועוד יומיים הטיסה.
"אני נוסעת לאירלנד" אני מכריזה לחברתי בשמחה.
"את נוסעת לאן?!" שאלה באי-אמון
"לאירלנד"
"למה לך לנסוע לשם?" שאלה
"למה לא?!"
"למה כן?, זו ארץ קרה, מה כבר יש לך לראות שם? אם את רוצה איזה
טיול קיץ עם רומן סעי לאיטליה, ארץ חמה עם חתיכים בכל פינה"
אמרה בערמומיות
"אני אזכור זאת לפעם הבאה שאני אתכנן טיול קיץ לחו"ל" עניתי
בציניות
"מצחיק מאוד" גיחכה עליי חברתי
"אוקיי, אם את כל כך בטוחה שזוהי ארץ משעממת וקרה, אני מזמינה
אותך להצטרף אליי" הוספתי בתקווה לרצות אותה.
"חה, חה, איזה מסיבות כבר יש שם? יש להם רק פאבים למיטב
ידיעתי, וחוץ מזה את לא כזו שתיינית גדולה של בירות - המשקה
הלאומי שלהם" אמרה
"אוקיי, אני מוותרת על מסיבות ומועדונים לחודשיים שלמים, מי
יודע אולי אני אמצא שם איזה סיפור מעניין, למרות הכל" אמרתי.
לא סיפרתי לה על החלום, היא הרי לומדת תיאטרון, מה היא בכלל
תבין בהיסטוריה ואגדות?!
"אני נוסעת ושום דבר שתאמרי לא ישנה את דעתי! נקודה!" הכרזתי
ושמתי קץ לדיון המייגע הזה.

סוף סוף, אחרי שבועיים של חיפושים מפרכים מצאתי אותה.
הטירה.
והכל בדיוק כמו מה שנראה לי בחלומי.
נוף פסטורלי ירוק, דשא כרי, וטירה, טירה אדירה ביופייה
שמתנוססת לגובה.
טירה עתיקה, שנראה בברור כי נבנתה לפני עידן ועידנים.
כמו בחלום היא קראה לי לפסוע לקראתה, בשונה מהחלום הטירה עצמה
היא שהציבה לי את האתגר להיכנס אליה ולא איזה בחור תכול עיניים
שגולל את סיפורה.
נכנסתי לתוכה, והרגשתי כאילו אני נשאבת לתוך ההיסטוריה, אני
כבר לא נמצאת בימינו שלנו, אני נמצאת בזמן אחר, זמן שמזמן כבר
נכחד.
הטירה כמו דיברה אליי ולחשה.
"עכשיו הרוחות עזבו".