כמה מטרים מעבר לגדר המקיפה את מיידנק, עומדים יציבים בתי
מגורים של אנשים. אנשים שחוצים את המחנה הזה יום יום, בדרך
לעבודה, על השביל הארוך שעובר בתוכו. אנשים שקמים בבוקר עם
הפיג'מה שלהם, מביטים דרך החלון, מתמתחים בעייפות, ותוך כדי
פיהוק גדול משקיפים על מחנה המוות הנוראי הזה, חושבים, אולי לא
חושבים: "בוקר טוב מיידנק, כאן נרצחו 360,000 בני אדם, נדמה לי
שהיום אוכל חביתה לארוחת הבוקר".
ועל הדשא, כתמים בצבע ירוק כהה של עשב גבוה משאר העשב שסביבו,
זאת בגלל שאז, באותו מקום של הכתם היו חפורים בורות גדולים
מלאים בגופות שעלו באש 24 שעות ביממה, וכך, באופן כל כך אירוני
- אפר הגופות דישן את האדמה והצמיח עשב ירוק יותר.
ואני עומדת שם, מביטה בשדות הירוקים, שמעליהם מתנשאים שמים
עצומים ולא נגמרים, יפים כל כך, רוצה לצעוק, לצבוע את השמים
בשחור, לתלוש את העשב, להפשיט את האדמה ולהותיר אותה ערומה
ברוח הקרה, לתלות שלט ענק "אני לא מרשה לכם, שמים, להיות
סגולים וכחולים ואדומים ויפים, ואני לא מרשה לך, עשב, לצמוח
ככה ירוק ורענן". אני רוצה לעבור בבתים שמעבר לגדר, לדפוק
בדלתות ולהגיד לדיירים: "תתביישו לכם, תעברו מיד דירה".
אבל פתאום תוקפת אותי צמרמורת, ואני נבהלת מהמחשבה שחולפת לי
בראש. אני מביטה סביבי וחושבת, שהרי כל הסימנים מראים כי זהו
אכן טבע האדם. כי אם זה לא היה, אולי השמים היו נשארים שחורים
מאז ועד היום, אולי העשב היה מפסיק לצמוח, אולי רגל אדם לא
הייתה מסוגלת לדרוך על האדמה הזאת.
אבל השמים ממשיכים להיות סגולים ויפים מתמיד, כי אני עומדת
תחתם ושותקת, והעשב ממשיך להיות ירוק, כי אני לא מתכופפת לתלוש
אותו. והאנשים - האנשים שגרים שני מטר מעבר לגדר, ממשיכים
לחצות את המחנה הזה יום יום, בדרך חזרה לביתם, על השביל הארוך
שעובר בתוכו. נהנים מהשמים, נהנים מהעשב, ומתכופפים אליו,
לקטוף זר פרחים הביתה.