כשהגיע המכשף לבית הענק מצא אותו עומד בפתח ומשקיף לכיוון
האגם.
"אהם אהם..." כחכח בגרונו "שלום מר... אה... ענק"
הענק הרים את המכשף וקירב אותו לפניו "שמי רמבדיאנוס. מה אתה
רוצה?"
"אה... באתי בקשר למלוג. הוא ביקר אותך היום והה... ברוב
טיפשותו הבטיח למלא את האגם שלך במים."
"אה כן. אתה חבר שלו?"
"חס וחלילה. מי רוצה להיות חבר של הגולם הזה? אני מהכפר שלו
ובאתי רק כדי לתקן את הנזק שהוא עשה"
"נזק? איזה נזק? הוא הבטיח לי שבבוקר האגם יתמלא מים ותסכל.
כבר עכשיו הוא מתחיל להתמלא." הענק קירב את המכשף לאגם והראה
לו שהוא מתמלא מים.
"מה? איך יכול להיות? " השתומם המכשף אך מייד התעשת, "טוב, אם
האגם מתמלא אז הכל בסדר. שחרר אותי ואחזור לדרכי"
"לא כל כך מהר. אמרת שאתה מהכפר שלו, נכון? אז בטח גם לך יש
יכולות כישוף."
"לי? מה פתאום. אני סתם אזרח פשוט"
"אל תשחק אותה. אני רואה שיש לך גלימה ומצנפת של קוסמים. עכשיו
בוא איתי!" אמר הענק למרות שהיה קצת קשה למכשף שלא לבוא איתו
אם מתחשבים בעובדה שהוא כלוא בתוך כף היד המפלצתית של הענק.
"הנה. זאת החורשה שלי" אמר הענק והצביע על שטח מדברי משהו.
"חורשה? א... אאא... איפה כל העצים?"
"זאת בדיוק הבעיה..."
"אתה רוצה שאני אצמיח לך עצים? איך אני יכול?"
"אתה לא יכול? אולי בתוך הקיבה שלי תמצא את התשובה"
"לא לא. בסדר, אני אצמיח לך עצים. רק תעזוב אותי"
הענק הניח את המכשף על הקרקע, "בבקשה"
המכשף הסיר מעליו את המצנפת, הכניס לתוכה את היד, לחש כמה
מילות קסם ושלף מהמצנפת אבקת קסם אותה פיזר על אדמת החורשה.
"זהו. תוך שבוע יגדלו לך עצי ענק"
"שבוע? אם אני מחכה שבוע, אתה מחכה יחד איתי. ואם תוך שבוע אין
לי עצים, אתה תהפוך להיות ארוחת הצהריים שלי." הענק חשב לעצמו
קצת ואז אמר "בעצם אולי אתה מתאים יותר לבוקר, או לערב.
המממממ... מה אתה אומר?"
"ערב. לא. מה אני אומר? אני חייב ללכת להציל את הנסיכה"
"הגמד השני יציל אותה. אתה נשאר פה!"
"לאאאא!"
                                     

בינתיים בחלק אחר של הענן המשיכו מלוג וחבורתו בדרכם עד שנתקלו
בשומר דרכים.
"שלום לך אדוני" הירך אותו מלוג.
"ולא היית שם כי אני הוא בזרועותיך", אמר גרמפה.
ואחרי רגעים ארוכים של שתיקה נבוכה אמר השומר:
"שלום גם לך. אם ברצונכם להמשיך בדרך הזו עליכם לנצח אותי
בסייף"
"זוז הצידה מלוג. זה התחום שלי" קפץ קדימה גיבור הכפר, ראשון
האבירים של המלך בחרב שלופה "on guard"
"כרצונך" אמר הסייף ושלף חרבו.
הקרב נמשך כשעה. צק צק צק צק צק סוופ סף סק צק צק צק צק
שוויוויט. כעבור שעה מצא את עצמו ראשון האבירים נטול חרב ועם
חור בבטן.
"א... איך?" התמוטט.
"הבא בתור!" אמר הסייף.
מלוג, שהתעייף מלצפות בקרב, שלף את אקדחו ו באנג באנג באנג.
לאחר שהתמוטט גם הסייף נשף מלוג על העשן של אקדחו והחזירו
לנרתיק.
"אני בננה, אני בננה", קפץ גרמפה מרוב שמחה.
החבורה המשיכה בדרכה ומהר מאד מצאה את עצמה מול תהום ענקית
שהדרך היחידה לעבור אותה היא גשר. הגשר המשיך עד בערך אמצע
התהום ואז נגמר.
"זאת אשליה" אמר אנדרמוס, שהיה גם הוא בחבורה. "זה רק נראה
כאילו הגשר נגמר. הנה, תראו" אנדרמוס צעד על הגשר עד שהגיע בו
הוא נעלם והמשיך אך גילה להפתעתו שזאת לא אשליה ומצא את מותו
בתחתית התהום.
"אמממ אולי תפסיקו לקפוץ קדימה ותנו לי לנהל פה את העסק?" אמר
מלוג.
"למה? יש לך רעיון יותר טוב?" של אחד החברים.
"כן. בואו נלך על שפת התהום לאורכה ואולי בסוף נמצא דרך
לעבור."
"רעיון דבילי אבל בוא נגיד שאנחנו איתך. לאיזה כיוון הולכים?
ימינה או שמאלה?" שאל אחד החברים.
"יש לי רעיון יותר טוב" הציע גרמפה, "אולי נוריד 14 גמלים ואני
אציף את הכיור עד שהפרה תמות?"
אחרי עוד רגעים של מבוכה אמר מלוג: "לדעתי ימינה. ואני לא מנסה
לערב דעות פוליטיות".
החבורה העליזה (באמת עליזה, לא מבחינת הנטייה המינית (לא שיש
בזה משהו רע, פשוט ראיתי לנכון לציין את זה) המשיכה בדרכה על
שפת התהום עד שבאמת הגיעה לקטע ממש לא תהומי שניתן לעבור עליו
לצד השני.
בצד השני הם נתקלו בטירה ענקית. בעצם לא. הם נתקלו בדרקון יורק
אש. הוא לא ירק אש, הוא יותר נכון השתעל אש. כמובן שאנשי
החבורה לא נשמעו לפקודתו של מלוג מהפעם שעברה והתנפלו על
הדרקון. מלוג המיואש ניצל את המצב לעקוף את הדרקון כל עוד היה
עסוק בלרצוץ את גולגולותיהם של אנשי החבורה.
גרמפה החלש הצטרף אליו ושניהם המשיכו ללכת עד שנתקלו בקיר.
כשהתאוששו מהמכה וקמו על רגליהם הסתכלו למעלה וראו שהקיר שייך
לטירה ענקית. אבל ממש ענקית.
"ואוו. זה הוופל הכי ורוד שהרחתי", אמר גרמפה.
"אוף, שתוק כבר!" אמר מלוג.
"צרביניו הקטן לא היה מגמגם," אמר גרמפה ופרץ בצחוק רועם.
הצחוק של גרמפה היה הצחוק הכי רועם שאי פעם שמעתם. אבל בעצם לא
שמעתם. אומרים שהוא יכול היה לגרום לענק להיות חרש ממרחק של
קילומטר. אבל מצד שני, זה משהו שרק אומרים.
בכל מקרה, הצחוק היה מספיק חזק כדי להעיר את תשומת ליבם של
השומרים ומהר מאד מצא את עצמו מלוג מוקף 15 שומרים חמושים מכף
רגל ועד ראש. מלוג חייך חיוך טיפשי ושאל בניסיון להפגין את שיא
התמימות: "מה שלומכם, חברים?"
"אנחנו בסדר גמור וזה מה שאתה הולך להיות, גמור!" אמר אחד
השומרים וחבריו פרצו בצחוק תוך כדי שליפת חרבות.