הם קשרו את עיני והוליכו אותי אל המכונית. המכונית היתה שחורה,
ראיתי את צבעה בדמיוני.
נדחפתי בכוח אל אחוריה של המכונית, לידי ישב עוד אדם שבדק
שאזיקי ידי קשורים היטב
רעש הנעת המנוע המטרטר עלה באוזני, ערב ומהורהר, הצית את
המכונית ובמעין אנחת רווחה החליקה המכונית לדרכה, מנועה שקט
ונעים.
הקולות שסביבי דיברו ערבית אחד עם השני, אינטרקציה מסוימת היתה
בינהם. האדם הראשון, קולו צעקני ודומננטי זורק משפט לא מובן
לי, ונענה בקול שקט ושקול, מעין משלים אותו, מהאדם שישב לידי.
אני זוכר את החלקת המכונית בפניה הראשונה,את ההטיה הנפלאה של
הגוף לצד שמאל, ואיתה האיזון של שיווי המשקל שהחזיר לי את הגוף
לצד השני.
הרוח הקלה שנשבה אלי מתוך החלון רעננה את פניי ואת חושי.
שמעתי את צהלות הילדים משחקים בחוץ כשעברו ליד גן משחקים, את
רעשי המכוניות בכביש המהיר המוביל אל מחוף לעיר, את קול
הציפורים וזרימת מי הנהר כאשר הגענו אל איזור הנהר.הכל התארגן
במוחי כמעין סימפוניה ערבה ונעימה, המשולבת בריחות מדהימים.
המכונית נעצרה בחריקה קלה. הוציאו אותי ממנה והובילו אותי אל
גדת הנהר. כלי הנגינה של הטבע הממו את חושי,הנהר
,הציפורים,פכפוך המים המגמגם.
אל רגלי הפצועות והמדממות נקשרו זוג גושי בטון.
הסירו מעל פני את כיסוי העיניים ולשניה יכולתי לחוש את חומה של
השמש עלי,ולראות את הנהר הכחול והמופלא,אלא שאחרי השניה הזו
נזרקתי אל תוך הנהר אל הדממה הברוכה, גושי הבטון מנתבים דרכם
אל הקרקעית ונתקעים בה.
קרירות המים הנעימה התקיפה בעדינות את כל גופי.
חשבתי לעצמי האם כדאי לי לנשום את המים ולהיחנק במהירות,אבל
לפי מה שידעתי בלאו הכי יקח לי לפחות חמש דקות להיחנק לגמרי
ועדיף להעביר אותם בנעימים.הרי אין לי שום סיכוי להשתחרר מגושי
הבטון הללו.
לכן המשכתי לעצור את נשימתי , מנצל כל שניה להינות מהדגים ,על
צורותיהם וצבעיהם,הסובבים אותי.
זרמים קלים נעו אל חזי, דרך רגלי ומפשעתי. התרתי את כפתורי
החולצה ושיחררתי אותה, הורדתי גם את מכנסי ותחתוני, נהנה ממגעם
המלא של המים עלי. נעתי קלות בתוך המים, מרגיש את שיחרור מפשעי
ואת המים המלטפים אותה.
בתוך כל השלווה הזו התחלתי להעביר את חיי מול עיני במהירות,
מתעכב על הרגעים הנעימים .
הימים שבהם שיחקתי עם ילדי השכונה, הלימודים בבית הספר, הנשיקה
הראשונה, החברה בצבא, ההתאהבות הגדולה באוניברסיטה.
השעות הרבות שבהם ישבתי וקראתי, האזנתי למוסיקה נעימה, ראיתי
סרטים שאהבתי.
הרגעים המאושרים שבהם יכולתי לדבר ולחייך לבחורות כחולות
עיניים, שנשמתם הטובה והנעימה כיסתה אותי במעין שלווה מופלאה.
רגעי הדינמיקה המהנה של האנשים סביב, השקט והשלווה שהעניק לי
הטבע.
חוויתי את אותם חוויות מחדש וליבי הוצף אושר והשלמה.
הרגשתי את לחץ הריאות גובר עלי, עוד שניה והנה פתחתי את פי,
המים חדרו פנימה, מרעננים את כלי הנשימה ועם זאת חונקים אותם.
אינסטינטיבית ניסיתי להשתעל, אלא שחדרו עוד מים אל גרוני.
הסבל היה נוראי, אבל הרגשתי שאני חייב למצות אותו עד תום.
הרי גם הוא חלק מהחיים.
מסתבר שצדק מי שכתב בתיקי לפני זמן מה, אכן ידעתי להינות מכל
רגע בחיים.