תחבקי אותי חזק, אני צריך לבכות,
ולשפוך את הלב, את כל מה שכואב שם בפנים.
הייתי ילד שחינכו אותו רק במכות,
וכל זה הסתבך, כשהבנתי שאני אוהב בנים.

ופחדתי לגלות, לעולם שזה אני,
לא ידעתי מה עובר עליי, איבדתי את השפיות.
וראיתי פסיכולוג, שאמר שזה זמני,
זה עדיין לא הפסיק אחרי עשרים שנים...

זה עוד נמשך, כי זאת המציאות,
ואבא לי אומר שאם זה כך, מצידו הבן שלו יכול למות.

תחבקי אותי חזק, אני צריך לנשום,
נשימה אחרונה, להוציא את כל מה שכואב.
החיים הם כמו סיוט, המוות הוא חלום,
ונולדתי בטעות, לפחות זה מה שחלק בי חושב.

שפחדתי לגלות, לעולם שזה אני,
לא ידעתי מה עובר עליי, לאן אני ממשיך?
וראיתי פסיכולוג, שאמר: "לא רציני",
החיים עוברים לאט מדי מתי שלא צריך

וזה נמשך, כי זאת המציאות,
ואבא עוד שונא אותי כל-כך, מצידו הבן שלו יכול למות.

תגידי לי עכשיו, שיש משהו שעוזר,
מנסה כבר לא לחשוב על זה, אבל זה שוב חוזר.
אני מרגיש כמו הילד, שחטף את המכות,
תחבקי אותי חזק עכשיו, אני צריך לבכות...

וזה נמשך, כי זאת המציאות, אני מחזיק את האקדח,
אבא, מצטער, אני צריך למות.