1
Protagonist החל לצעוד בשכונה המוכרת, לראשונה מזה זמן רב כאדם
חופשי. הוא חלף על פניהם של פרצופים מוכרים. הרוכלת הזקנה עמדה
על יד עגלת היד שלה ומכרה את מרכולתה העלובה(גרביים, חזיות
ברזל ומברשות שיניים). בקיוסק ישבו שניים ועישנו נרגילה, שני
שוטרים, צעיר ומבוגר, עברו ברחוב כאילו מסיירים אך לא ממש
מביטים לצדדים.
בחצר הבית ראה אשה אוספת פחיות לפקדון, השקית שלה כמעט ריקה.
הוא נכנס לחצר והתיק הגדול על כתפיו, מנסה לחמוק אל דירה שמונה
מבלי שאיש יבחין בו. בדרך לשם הספיק להוציא את מעותיו האחרונים
על גבינה משובחת שקנה במעדנייה שבקצה השכונה. בדירה שש עמדה
גברת י. ובישלה תבשיל רוסי שניחוחותיו מילאו את המסדרון. הדלת
היתה מעט פתוחה בכדי לאפשר לאוויר המעט קריר יותר שבחדר
המדרגות לחדור אל הדירה המהבילה ולאפשר למעט מן הניחוח לחמוק
מן המטבח. היא לא הבחינה בו. גיבורנו נעמד על שטיח הכניסה הישן
וניקה היטב את נעליו, נעלי ספורט כמעט מבריקות, שנראו כאילו לא
לבש אותן כלל במהלך שהותו בבית האסורים. רגע לפני שנשען על
הידית לפותחה, הוא חש איך לבו מגביר את פעמותיו, מקצב מהיר של
ארבע רביעיות.
הוא פתח את הדלת באיטיות, מנסה להמנע מכל אפשרות של הפצעה והוא
ראה את הוריו יושבים בסלון על שתי הכורסאות הישנות ומביטים
בציפיה אל עבר הדלת.
אמו דידתה אליו בריצה כאילו היתה שוב בריאה וצעירה בשני
עשורים; חיוך גדול נמרח על פניה, חושף מספר שיניים חסרות. אביו
התקשה הרבה יותר וקם באיטיות, בעודו מעביר משקל אל מסעד הכורסה
ומרים את עצמו בלא מעט יסורים. אמו השיגה את בנה וחיבקה אותו
חיבוק של דוב, ממטירה נשיקות על לחייו ומצחו, דמעות ניגרו
מעיניה וחרחור חרישי נפלט מגרונה. גם אביו והוא החלו להגיר
דמעות אך כדרכם היו מאופקים יותר. לבסוף גם האב השיג את בנו
ולחץ את ידו, מגייס את מלוא כוחותיו ללחיצת היד.
כולם שתקו. ההורים התיישבו בחזרה בכורסאותיהם והבן השב הוריד
את תיק הצ'ימידן והתיישב על כיסא הקש שעמד למולם, משלים משולש
שווה צלעות עם שתי הכורסאות שמולו. איש לא פצה את פיו במשך
דקות ארוכות, ו-protagonist החל שוקע שוב במחשבות על עתיד. אמו
יכלה רק לשמוע את הקולות ברחוב. רעש.
לבסוף קמה האם העייפה והציעה לכולם תה ועוגיות. היו אלו עוגיות
ישנות שאיבדו לפני עידנים את טריותן ופריכותן. התה היה מר. אבל
התחושה החמה של הבית שבה והציפה את הבן השב. לבסוף גברת פ'
שברה את הקרח:
- "איך העוגיות, יקירי?" שאלה בחיוך, מטה את ראשה לצד ימין
ורוכנת לפנים כאווז.
- "נהדרות אמא, מתי הכנת אותן? אבא, איך אתה מרגיש? ישנה איזו
הקלה?"
בדרכו החוצה מן הבניין נתקל בגברת י' שזה מכבר סיימה לבשל
ויצאה להוריד את הזבל. הם החליפו מבטים והנהנו לשלום זו לזה.
הוא הזדרז לרדת במדרגות והספיק לשמוע אותה נאנחת וממלמלת משהו
על שובו. הוא עזב את הבניין. p עלה על אוטובוס לכיוון דרך ש'
בתקווה למצוא שם עבודה באחת הסדנאות הקטנות, הנגריות או
המסגריות. ברחוב ש' החוצה את דרך ש' הוא מצא עבודה במפעל זעיר
לייצור סירים, עבודה על מכבש. הוא התוודע מעט לעובדים האחרים
שנראו כולם כאילו הם נמצאים שם כבר הרבה זמן ומשוועים לדם חדש.
ביציאה מן המפעלון החדש שלו הוא נתקל ברגלו בכותרת של ידיעות
אחרונות, הוא הרים את דף הכותרת וסקר את הכותרות שבישרו על
החמרת המצב הביטחוני. לצידן היתה כותרת שציטטה את פרסטופלניה
מצהיר על שלב חדש במדיניותו הכלכלית "יקוצצו דמי האבטלה
ויבוטלו החל מחודש דצמבר המענקים לאסירים משוחררים." ובאחת
הכותרות המשניות צוין כי מצבו הבריאותי של ראש המכשלה מתדרדר:
"Hardy סובל מעודף לחץ דם ומתקשה להגיע לישיבות הממשלה".
Protagonist החליט ללכת לטיול באחת השכונות. כשהגיע לאזור פ'
נתקל בהודעה על הפגנה מול בית הרמטכ"ל במוצאי שבת. בהגיעו
לחנות לכלי נגינה החליט להכנס ולקנות לעצמו חלילית מעץ. לא היה
לו כסף, המוכר ניגש אליו לבדוק במה יוכל לעזור ו-p התנצל ויצא.
החלו דמדומים, השעה היתה כבר שש והוא עלה על אוטובוס לחפש את
אחותו שעבדה באזור התחנה המרכזית.
לאחר שהלך כברת דרך הוא מצא אותה. הוא ראה אותה מרחוק, מסתודדת
עם עוד שתי זונות בקרן רחוב חשוכה. לידן היה איזה קיוסק מואר
שבכניסה אליו ישבו שני גברים שמנים ששיחקו שש-בש ושתו בירה.
אחותו לבשה חצאית אדומה גבוהה וחולצה קרועה בצבע ירוק עם מחשוף
נדיב, על שפתיה היה מרוח ליפסטיק בוהק. מעליה עמד פנס רחוב
והבליט אותה יותר מן השתיים האחרות, מאיר אותה כמו זרקור על
במה. הן עמדו ודיברו, אך הוא לא יכל לשמוע על מה. בהתקרבו, אחת
הנערות הבחינה בו וקרצה אליו, היא היתה נערה כחושה כבת 20, לא
יפה במיוחד אך בעלת חן כללי שכזה, פניה היו מרוחים בפודרה כדי
לכסות את פצעי האקנה הרבים שעוד העשירו בנדיבות את מרקם פניה.
אחותו שעמדה בגבה אליו הסתובבה בצורה אדישה והופתעה לגלות את
Protinga במרחק של ארבע פסיעות ממנה.
- "זה אחי", הכריזה סופיה במין כלליות שכזו אל חלל הרחוב.
- "protinga"
- "סופיה"
היא פסעה צעד קטן לקראתו והוא לקראתה, היא נתלתה על צווארו
ונישקה את לחייו, הוא פרץ בבכי מרורים למשך מספר דקות ואחז
בבשרה, מאמץ את גופה אל גופו.
היא לקחה אותו אל דירתה שהיתה במרחק הליכה בקצה הבלוק.
זו היתה דירה בקומה השלישית של בניין בן ארבע קומות. לא היתה
דלת כניסה לבניין וכל התיבות היו מרוטשות. על המדרגות היו
זרוקים בתפזורת מזרקים וקונדומים משומשים, על גבי הדלת הודבק
סרט נייר ועל גבו נכתב בעט מרוח "סופיה". הזגוגית בחלון שבחדר
המדרגות היתה מנופצת ובסך הכל זו היתה חורבה עלובה. גם פנים
הדירה לא היה מרשים במיוחד. הספות היו קרועות, אולי כאלה
שקליינטים נדיבים תרמו או עזרו להעלותן מן הרחוב, במרכז הסלון
עמד ארגז בירות אדום, הוא עמד על ראשו ועליו נפרשה מטפחת חומה
כסוג של מפה. לא היו ממש מחיצות אלא רק הפרדה קונספטואלית
לאזורים שהיו סלון, חדר שינה (או חדר עבודה) ומטבח. הדלת
היחידה הובילה לשירותים. בכיור המטבח הסתובבו מקקים חומים
בחופשיות, והמקרר טרטר ברקע כמטרונום במקצב של אלגרו. דמעה
ניגרה לאיטה על פניו כשהוא ראה את הברדאק שבו גרה סופיה.
