[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פרולוג

הוא ארז בחופזה את כל חפציו מתוך ארון הפח וניגש למקלחת שבקצה
המסדרון בפעם האחרונה, מקלחת אחרונה. הוא שטף היטב את פניו
מקצף הגילוח וראה בראי איך חוסר השינה מליל אמש ניכר היטב
בפניו, ובכל זאת הילה של אושר קרנה מפניו. קורן כל-כך היה, שלא
נעים היה לו, להביט בפניהם של האסירים האחרים. לאחר שהספירות
הסתיימו הוא יצא מן המסדרון לביתן הקשישים, מצא את ביבליוטקה
מכין לעצמו ארוחת בוקר של חציל ופלפלים מטוגנים ונפרד ממנו
בלחיצת יד. לאחר 30 דקות של המתנה למפקד האגף הוא יצא לסבב
החתימות. בדרך מהאפסנאות הוא ראה את אוסמה מוביל עגלה עמוסה
בשקים של תפוחי אדמה. הוא חייך אליו בפעם האחרונה והניף את ידו
לאות שלום. אוסמה הרים את ידו לשלום והחזיר חיוך דל.
Protagonist ראה בעיניו את העצב ואת הקושי להשתתף בשמחתו על
השחרור. הוא הכיר היטב את התחושה. תחושה שליוותה אותו בארבע
השנים האחרונות בכל פעם שמישהו פתח בקבוק קולה וכמה חבילות
וופלים בכדי לחלוק מעט משמחת השחרור שלו עם יתר האסירים.
התחושה הקשה הזו שבידיעה שזמן רב עוד יחלוף עד שהרכבת שלך
תגיע, ונדמה לך שאתה נשאר אחרון ברציף. אבל באותו בוקר חם ולח
של חודש ספטמבר, היתה זו הרכבת שלו שהגיעה. ולבסוף, הוא עבר
אצל סגן מפקד הכלא לשיחת השחרור הרשמית, סיים את סבב החתימות
והחל צועד אל עבר שער בית הסוהר מעשיהו. הקצין שליוה אותו עד
לשער החיצון חייך ואחל לו בהצלחה. ופתאום דלת הברזל נסגרה, הוא
היה בחוץ.
ובחוץ לא נשמעו כל פעמונים ולא ניגנה שום מקהלה, איש לא עמד עם
פרחים או עם מצלמה בפתח השער, ורק ילדי העיר רמלה, שאיחרו לבית
הספר הקרוב, המו בשיחותיהם. בעודו צועד לכיוון הכביש הראשי, אל
תחנת האוטובוס שיקח אותו לבית הוריו, נצבט לבו בהבחינו בזוג
כלבים מטפסים זה על זו. על גב שלט עצור אחד הוא הבחין במדבקה
"ישוחררו סרבני המצפון" אך משהו הוריד את ה-"י" שבהתחלה והותיר
את האמרה "שוחררו סרבני המצפון". איש לא הדפיס מדבקה או ריסס
בספרי את שמו על חומות הכלא ואיש לא הגה את שמו מעל במות. קו
411 נכנס לתחנה ברעש בלמים והדלת נפתחה כשהזרוע ההידראולית
משמיעה קול נפיחה.
- "לתל אביב, אתה מגיע?" אמר בעודו גורר את תיק הצ'ימידן הגדול
במעלה מדרגות האוטובוס.
- "אחת עשרה שבעים בבקשה. אתה יכול בבקשה להזדרז עם התיק?"
השיב הנהג במעט חוסר סבלנות. הוא ידע כי מדובר ככל הנראה באסיר
משוחרר, ולפיכך רחש לו מידת מה של בוז. "מעניין על מה הוא
נשפט", חשב לעצמו.
- "כן", הוא השיב בכניעה, רואה את המבט החודר בעיני הנהג שאמר
לו הכל. "רק להגיע הביתה", חשב, "להתחיל שוב לחיות."

הוא התיישב ליד החלון והניח את הצ'ימידן על המושב שלידו. כל
הדרך הביט בחלון במבט חולמני וחשב איך הוא מוצא עבודה ודירה
ומטפל באביו ואמו. ואחותו... וכל העת ברקע נשמע טרטורן של שתי
נערות שדיברו במקלחת חמה של מילים רדודות, שטחיות. הוא היה מעל
לכל זה, הוא מצא את דרכו. "ת'קני לך אחד כזה, 'ת יודעת, הוא
מאוד יוהאב את זה." " 'ת חושבת? אולי זה יותר מתאים לחולצה עם
המחשוף ו..." "צ' צ 'צ' " צ'יק-צ'קה בלשונה, "הוא יוהאב את זה
ככה אנ'-מרת לך"... וכך זה המשיך במשך הנסיעה, והוא רק הקשיב
בקנאה על מה שלהן היה ולו לא. הנוף חלף על פניו במהירות כמו
בסרט קולנוע ישן, מאלו שצולמו באולפן, איך מכונית נוסעת וברקע
מוקרנים על מסך של בד הנופים החולפים שבדרך והרכב נשאר במקום.
כך נדמה.





1

Protagonist החל לצעוד בשכונה המוכרת, לראשונה מזה זמן רב כאדם
חופשי. הוא חלף על פניהם של פרצופים מוכרים. הרוכלת הזקנה עמדה
על יד עגלת היד שלה ומכרה את מרכולתה העלובה(גרביים, חזיות
ברזל ומברשות שיניים). בקיוסק ישבו שניים ועישנו נרגילה, שני
שוטרים, צעיר ומבוגר, עברו ברחוב כאילו מסיירים אך לא ממש
מביטים לצדדים.
בחצר הבית ראה אשה אוספת פחיות לפקדון, השקית שלה כמעט ריקה.
הוא נכנס לחצר והתיק הגדול על כתפיו, מנסה לחמוק אל דירה שמונה
מבלי שאיש יבחין בו. בדרך לשם הספיק להוציא את מעותיו האחרונים
על גבינה משובחת שקנה במעדנייה שבקצה השכונה. בדירה שש עמדה
גברת י. ובישלה תבשיל רוסי שניחוחותיו מילאו את המסדרון. הדלת
היתה מעט פתוחה בכדי לאפשר לאוויר המעט קריר יותר שבחדר
המדרגות לחדור אל הדירה המהבילה ולאפשר למעט מן הניחוח לחמוק
מן המטבח. היא לא הבחינה בו. גיבורנו נעמד על שטיח הכניסה הישן
וניקה היטב את נעליו, נעלי ספורט כמעט מבריקות, שנראו כאילו לא
לבש אותן כלל במהלך שהותו בבית האסורים. רגע לפני שנשען על
הידית לפותחה, הוא חש איך לבו מגביר את פעמותיו, מקצב מהיר של
ארבע רביעיות.
הוא פתח את הדלת באיטיות, מנסה להמנע מכל אפשרות של הפצעה והוא
ראה את הוריו יושבים בסלון על שתי הכורסאות הישנות ומביטים
בציפיה אל עבר הדלת.

אמו דידתה אליו בריצה כאילו היתה שוב בריאה וצעירה בשני
עשורים; חיוך גדול נמרח על פניה, חושף מספר שיניים חסרות. אביו
התקשה הרבה יותר וקם באיטיות, בעודו מעביר משקל אל מסעד הכורסה
ומרים את עצמו בלא מעט יסורים. אמו השיגה את בנה וחיבקה אותו
חיבוק של דוב, ממטירה נשיקות על לחייו ומצחו, דמעות ניגרו
מעיניה וחרחור חרישי נפלט מגרונה. גם אביו והוא החלו להגיר
דמעות אך כדרכם היו מאופקים יותר. לבסוף גם האב השיג את בנו
ולחץ את ידו, מגייס את מלוא כוחותיו ללחיצת היד.
כולם שתקו. ההורים התיישבו בחזרה בכורסאותיהם והבן השב הוריד
את תיק הצ'ימידן והתיישב על כיסא הקש שעמד למולם, משלים משולש
שווה צלעות עם שתי הכורסאות שמולו. איש לא פצה את פיו במשך
דקות ארוכות, ו-protagonist החל שוקע שוב במחשבות על עתיד. אמו
יכלה רק לשמוע את הקולות ברחוב. רעש.
לבסוף קמה האם העייפה והציעה לכולם תה ועוגיות. היו אלו עוגיות
ישנות שאיבדו לפני עידנים את טריותן ופריכותן. התה היה מר. אבל
התחושה החמה של הבית שבה והציפה את הבן השב. לבסוף גברת פ'
שברה את הקרח:
- "איך העוגיות, יקירי?" שאלה בחיוך, מטה את ראשה לצד ימין
ורוכנת לפנים כאווז.
- "נהדרות אמא, מתי הכנת אותן? אבא, איך אתה מרגיש? ישנה איזו
הקלה?"


בדרכו החוצה מן הבניין נתקל בגברת י' שזה מכבר סיימה לבשל
ויצאה להוריד את הזבל. הם החליפו מבטים והנהנו לשלום זו לזה.
הוא הזדרז לרדת במדרגות והספיק לשמוע אותה נאנחת וממלמלת משהו
על שובו. הוא עזב את הבניין. p עלה על אוטובוס לכיוון דרך ש'
בתקווה למצוא שם עבודה באחת הסדנאות הקטנות, הנגריות או
המסגריות. ברחוב ש' החוצה את דרך ש' הוא מצא עבודה במפעל זעיר
לייצור סירים, עבודה על מכבש. הוא התוודע מעט לעובדים האחרים
שנראו כולם כאילו הם נמצאים שם כבר הרבה זמן ומשוועים לדם חדש.
ביציאה מן המפעלון החדש שלו הוא נתקל ברגלו בכותרת של ידיעות
אחרונות, הוא הרים את דף הכותרת וסקר את הכותרות שבישרו על
החמרת המצב הביטחוני. לצידן היתה כותרת שציטטה את פרסטופלניה
מצהיר על שלב חדש במדיניותו הכלכלית "יקוצצו דמי האבטלה
ויבוטלו החל מחודש דצמבר המענקים לאסירים משוחררים." ובאחת
הכותרות המשניות צוין כי מצבו הבריאותי של ראש המכשלה מתדרדר:
"Hardy סובל מעודף לחץ דם ומתקשה להגיע לישיבות הממשלה".
Protagonist החליט ללכת לטיול באחת השכונות. כשהגיע לאזור פ'
נתקל בהודעה על הפגנה מול בית הרמטכ"ל במוצאי שבת. בהגיעו
לחנות לכלי נגינה החליט להכנס ולקנות לעצמו חלילית מעץ. לא היה
לו כסף, המוכר ניגש אליו לבדוק במה יוכל לעזור ו-p התנצל ויצא.
החלו דמדומים, השעה היתה כבר שש והוא עלה על אוטובוס לחפש את
אחותו שעבדה באזור התחנה המרכזית.

לאחר שהלך כברת דרך הוא מצא אותה. הוא ראה אותה מרחוק, מסתודדת
עם עוד שתי זונות בקרן רחוב חשוכה. לידן היה איזה קיוסק מואר
שבכניסה אליו ישבו שני גברים שמנים ששיחקו שש-בש ושתו בירה.
אחותו לבשה חצאית אדומה גבוהה וחולצה קרועה בצבע ירוק עם מחשוף
נדיב, על שפתיה היה מרוח ליפסטיק בוהק. מעליה עמד פנס רחוב
והבליט אותה יותר מן השתיים האחרות, מאיר אותה כמו זרקור על
במה. הן עמדו ודיברו, אך הוא לא יכל לשמוע על מה. בהתקרבו, אחת
הנערות הבחינה בו וקרצה אליו, היא היתה נערה כחושה כבת 20, לא
יפה במיוחד אך בעלת חן כללי שכזה, פניה היו מרוחים בפודרה כדי
לכסות את פצעי האקנה הרבים שעוד העשירו בנדיבות את מרקם פניה.
אחותו שעמדה בגבה אליו הסתובבה בצורה אדישה והופתעה לגלות את
Protinga במרחק של ארבע פסיעות ממנה.
- "זה אחי", הכריזה סופיה במין כלליות שכזו אל חלל הרחוב.
- "protinga"
- "סופיה"
היא פסעה צעד קטן לקראתו והוא לקראתה, היא נתלתה על צווארו
ונישקה את לחייו, הוא פרץ בבכי מרורים למשך מספר דקות ואחז
בבשרה, מאמץ את גופה אל גופו.

היא לקחה אותו אל דירתה שהיתה במרחק הליכה בקצה הבלוק.

זו היתה דירה בקומה השלישית של בניין בן ארבע קומות. לא היתה
דלת כניסה לבניין וכל התיבות היו מרוטשות. על המדרגות היו
זרוקים בתפזורת מזרקים וקונדומים משומשים, על גבי הדלת הודבק
סרט נייר ועל גבו נכתב בעט מרוח "סופיה". הזגוגית בחלון שבחדר
המדרגות היתה מנופצת ובסך הכל זו היתה חורבה עלובה. גם פנים
הדירה לא היה מרשים במיוחד. הספות היו קרועות, אולי כאלה
שקליינטים נדיבים תרמו או עזרו להעלותן מן הרחוב, במרכז הסלון
עמד ארגז בירות אדום, הוא עמד על ראשו ועליו נפרשה מטפחת חומה
כסוג של מפה. לא היו ממש מחיצות אלא רק הפרדה קונספטואלית
לאזורים שהיו סלון, חדר שינה (או חדר עבודה) ומטבח. הדלת
היחידה הובילה לשירותים. בכיור המטבח הסתובבו מקקים חומים
בחופשיות, והמקרר טרטר ברקע כמטרונום במקצב של אלגרו. דמעה
ניגרה לאיטה על פניו כשהוא ראה את הברדאק שבו גרה סופיה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"לא תודה,
אני לא רעב"




צנון רעב שלא
נעים לו


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/8/05 17:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעם בהט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה