בוקר.

פיהקתי ופתאום נשפכו לי קצת דמעות.
ניגבתי אותם מהר לפני שאראה זיקוקים מהקרניים של
השמש
הציקה לי מבעד לתריס השבור בחדר שלה ולי לא היה את הכוח לזוז.
הזזתי את הראש הצידה ופתאום נזכרתי ליד מי אני שוכב.
היה לה ריח נעים של כלור
והיא הזיעה טיפות בלתי נראות של מים קדושים כי גם עליה ישבה
השמש
התחילה להתכסות בעננים והשאירה על צליל פסים צהובים דקים
שהזכירו שפעם היה פה קיץ(פעם היה פה גם אביב.אני נשבע שהיה).
לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים.
האמת שלא ניסיתי.

"כמה זמן לא בכיתי"
"אתה רוצה לבכות?"
"לא"

"את יודעת מה? בעצם כן, בא לי לבכות."
"אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד."
"מצחיק מאוד."
"אני רצינית. זה רק לטובתך."

צהריים.

אני בים.
את איתי.
אני שונא את הים אבל איתך זה עוד איכשהו נסבל.
אני מדבר איתך.
אני הולך על צדפים שבורים.
(זה אותו הדבר)
אני מנסה להסביר לך שכבר בכיתי מספיק ושאני רוצה שתחזרי אליי.
את לא מקשיבה לי.
אני עוצר ואת ממשיכה ללכת.
את כבר לא איתי, אני צופה בך מתרחקת בשמלה הלבנה שאני קניתי
לך
הים מוותר.
לי הוא שוטף את הרגליים.
אני מדמם.
שורף לי.
אני אוהב אותך.
אני בוכה.
שוב.

"צליל מספיק נו זה היה בצחוק"

לילה.

אני לא נרדם.
זרקתי את כל הכריות בבית.
אני לא יכול להירדם בלי כרית.
היה להן את הריח שלך.
זרקתי גם את כל מה שמזכיר לי אותך אבל זה לא עזר לי לשכוח
אותך.
איתך
שום דבר לא עוזר.

"להתראות."