כמו החושך
שבוהה בזריחות.
עיניך מגיעות לשום מקום.
קול נפילה
ואתה לא כאן.
השקט הארוך,
שומעים רק צעקות מהעבר.
כמו הכוכבים אני,
מתי שנמאס נופל ומת,
ורק אחרי שנים מגלי,
כי אף פעם לא הייתי באמת.
ואתה נופל.
עדין,
לתוך קבר של קטיפה.
כמו מלאך המוות,
כמו אדם עייף.
לטף את פניי...
ואם ביקשת ממני
לזכור אותך,
הזכרונות חזקות ממני,
אזכור רק אותך.
ואם אני אבקש,
הדמעות יפלו לים,
ינוחו ליד אבק הכוכבים,
וימותו לאט לאט.
כי כמו הכוכבים אני,
לעולם לא מת באמת,
רק שנדמה, או לא יודעים.
זכרונות תמיד חורטים
עמוק עמוק באבן
ומניחים בצד,
לנצח לאסוף אבק.
כי עיניך מגיעות לשום מקום,
בוהה בחושך האבוד,
בוהה ומסתכל עלי,
זכרון שאינו חרוט.