צ'וקרה פתחה עיניים מוקדם בבוקר, כשאני עוד ישנתי. אבל בגלל
שאנחנו חולקות אותו גוף כשהתעוררתי כבר היה כמעט מאוחר מדי.
מצאתי אותנו שוב עומדות על המרפסת בצד הלא נכון של המעקה,
צ'וקרה כבר כמעט תפסה אומץ לשחרר את האחיזה כשאני התעוררתי.
"משוגעת אחת, לא נורמלית אחת, יכולת להרוג אותנו" צעקתי
כשעמדנו כבר על קרקע יציבה, לכל אדם אחר זה היה יכול להראות
קצת מוזר, אבל עומר שעמד במעבר שבין הסלון למרפסת בעיניים
אדומות מחוסר שינה ומלאות במבט של התנצלות רק התקרב חיבק אותי
בידיים הגדולות שלו, נזהר שלא לחבק גם את צ'וקרה והוביל את
שתינו לסלון,  התיישבנו בעזרתו על הספה הגדולה ובדיוק כששמתי
לב שהידיים רועדות, צ'וקרה נעלמה. לא קראתי לה ולא חיפשתי
אותה. היא הכעיסה אותי ומצידי שתישן עד החורף.
הסתכלתי על עומר נועל את דלת הזכוכית הגדולה ונכנס למטבח,
הסתכלתי עליו מוריד צנצנות פלסטיק לבנות מהמדף ועורם על צלוחית
קטנה ערמה של גלולות.
"את רוצה מיץ תפוזים?" הוא הסתכל לי ישר בעיניים
"לא" לחשתי "רק מים" אני לא בטוחה שהוא שמע אותי אבל זה לא
באמת חשוב. כבר די הרבה זמן הוא שואל מתוך איזו הרגשת חובה
ואני עונה מנימוס.
הוא התיישב לידי והכניס את הכוס הגבוה אל תוך היד הרועדת שלי
ועזר לי ללגום את המים, לגימה אחרי כל כדור, 8 כדורים של בוקר,
חמישה לבנים שניים צהובים וירוק אחד שלוקחים אותו רק אחרי לילה
קשה.
"היה לילה קשה?" אני שואלת אחרי שבלעתי את הכדורים, עומר מחייך
חיוך מתוק
"היה לילה מדהים" הוא לוחש לי לתוך האוזן "בוקר קצת מפחיד" הוא
מוסיף וצ'וקרה מבינה שמדברים עליה ומתעוררת לי לתוך הראש.
היא מניחה ראש מתפנק על כתפו הרחבה של עומר ונושכת בעדינות את
עור צווארו, אחר כך היא מנשקת אותו ושולחת ידיים קרות אל תוך
החולצה שקניתי לו בשבוע שעבר.
כשאני מצליחה להשתלט על מיתרי הקול שלי היא כבר יושבת עליו
ומנשקת לו את הצוואר
"לא" אני צועקת אבל שומעת רק לחישה
עומר תופס את הראש שלי ומסתכל לי בעיניים כמו בעל בוגד "שירי?"
צ'וקרה מהנהנת ומחייכת וכל הכוחות שהיו לי נספגים לכדורים
ששוכבים להם בתחתית הקיבה.
אני חסרת כוחות וצ'וקרה מזדיינת עם עומר, איזו דרך להתחיל שבוע
חדש.

כמעט את כל היום אני עוברת בגוף שלישי,  עד שצריך לנסוע למרפאה
ואז צ'וקרה מזדחלת כמו נחש לתוך המאורה ונותנת לי לעבור לבד את
החלק הזה של היום, אני מתקשרת להזמין מונית ונכנסת להתקלח,
המקלחת רטובה וגם השערות שלי, לפי הבגדים שזרוקים על הרצפה אני
מבינה שכמו תמיד צ'וקרה ניצלה ת השעות שלה כמו שצריך, ושעומר
בטח איחר שוב לעבודה.
אני אוספת את הבגדים לסל הכביסה ומרגישה לרגע כמו סינדרלה,
נסיך כבר יש לי אבל האמא החורגת והאחיות הטיפשות חיות לי
במוח.
המונית מצפצפת מבחוץ ואני אוספת את הטלפון והמפתחות לתיק הגדול
ויוצאת, ממש בכניסה לבית אני מסתכלת בראי הגדול, אשה בריאה
מציצה אלי משם מחייכת ובורחת למונית.

נהג המונית, אלי או אייל, אני לא בדיוק זוכרת מחייך אלי ומתחיל
לנסוע.
"הבאת קסטה?" הוא שואל  ואני מחטטת בתיק ומגישה לו קסטה שחורה
הוא דוחף אותה אל תוך הטייפ, סוגר את החלונות ופנים המונית
מתמלא ים סוער וגלים, פעם הלכתי לעשות מדיטציה, אחותו של עומר
לקחה אותי, לשבת ולהתרכז היה לי קשה, אבל במנגינות התאהבתי
וקניתי לי באותו היום ים ויער ורוח, אף עם לא ידעתי שאפשר
לקנות דברים כאלה, ולקבל שלווה באותו המחיר.
"אם לא הנהגים החארות עוד הייתי חושב שאנחנו בשוויץ" הנהג מוסר
לי את הקסטה ועוצר ממש בכניסה לבית הרופאים.
בית הרופאים הוא לא בית הרופאים האמיתי, סתם בניין של 4 קומות
באמצע גבעתיים , בפעם הראשונה שהייתי כאן עם רועי, אחי הגדול
שמתי לב שעל האינטרקום מופיעים רק שמות של דוקטורים ורועי אמר
שזה בית הרופאים ממש. אז מאז אני קוראת לו ככה.

הבת של ד"ר אורן משחקת מונופול עם הבייבי סיטר בסלון וד"ר אורן
מבקש שאכנס לחדר והוא כבר יבוא, אני נכנסת ומתישבת על הכורסא
האפורה שלו מרימה מהשולחן הנמוך עיתון של אתמול ומסתכלת
בתמונות "מה שאי אפשר להבין מהתמונות אי אפשר להבין", את זה
מירית אמרה לי פעם ואני לא יכולה לשכוח, לא את מה שאמרה לי ולא
שום דבר שקשור אליה. אולי זה בגלל שאהבתי אותה ואולי זה בגלל
שכשמתה הפכה לצ'וקרה ונכנסה לי לראש.


"מחליפים תפקידים?" ד"ר אורן מחייך מהכניסה וסוגר אחריו את
הדלת, בלי לחכות לתשובה הוא מתישב על הכסא השחור ומניח שתי
כוסות על השולחן, משלו עולים אדים ומשלי לא.
"אז תגיד לי ד"ר אורן" אני מחליטה לשחק את המשחק "כמה זמן עבר
מאז שאשתך עזבה?"
מבט נבוך מפרפר לו על השפתיים עד שהוא טובע בחיוך רחב,
"אולי כדאי שנתרכז בדברים שקשורים אלייך" העיניים שלו ננעצות
בשלי.
"צ'וקרה ניסתה להרוג אותי היום" אני לוחשת
"איך?" ד"ר אורן מורח מבט מתעניין על פניו
"היא רצתה לזרוק אותי דרך המרפסת" אני עונה "אבל עצרתי אותה"
"איפה עומר היה?" המבט שלו הופך למבוהל
"הוא ישן" אני עונה ומבינה פתאום שעומר הוא לא הנסיך שלי, רק
בן אדם "זה קרה בשבע בבוקר"
"ואז מה קרה?" הוא צמא למידע, כאילו נסיון לרצח זה לא מספיק
"לקחתי כדורים וצו'קרה השתלטה" אני סופרת רצפות "והיא נישקה
אותו" אפילו אני לא שמעתי את זה בברור
"מה?"
"היא נישקה אותו, היא שכבה איתו, היא הזדינה עם החבר שלי ואני
הייתי משותקת מהכדורים, אין לך כדורים שישתקו אותה?" אני כמעט
וצועקת
"הדבר היחידי שיכול להרוג אותה- לשתק אם תרצי הוא הרצון שלך"
הקול שלו מונוטוני והמילים מוכרות "היא חלק ממך ורק את יכולה
להדחיק אותה" הוא נזהר שלא לקרוא לה בשם, ופתאום אני שמה לב
שגם בשם שלי הוא לא משתמש, אולי הוא מפחד להתבלבל ביננו.
"אני צריכה ללכת" אני מרימה את התיק שלי
"יש לנו עוד חצי שעה" ד"ר אורן מבין בפעם המאה שהמילים שלו לא
אומרות לי שום דבר כי אני יודעת שאת צ'וקרה צריך להרוג, עם
כדורים או אפילו עם סכין אבל מחשבות ולא חשוב כמה קטלניות לא
יהרגו אותה.
"את רוצה לדבר על הקנאה?" הוא שואל
"איזה קנאה?" אני שואלת ומיד מבינה ומתישבת "כן"
"מה את מרגישה כשאת רואה אותם יחד?" הוא שואל "את מרגישה
משהו?"
"לא, אני נמסה לאט לאט ומתעוררת רק כשהכיף נגמר" אני מספרת לו
על המקלחת בבוקר וד"ר אורן מלווה אותי אחרי חצי שעה אל המעלית
ומפציר בי לדבר על כך עם עומר

למטה כבר מחכה לי המונית, את הדרך הביתה אני עושה עם הקסטה של
הים ומחשבות האם לדבר עם עומר על הבוקר ולגרום לו עוד רגשות
אשם, אולי הוא לא יוכל לעמוד בזה ויעזוב?, אני יורדת מהמונית
בפינת הרחוב ועד שאני מגיעה הביתה אני מחליטה שאם צ'וקרה תתן
לי שתי דקות לבד עם עומר אני אספר לו וביחד כבר נמצא תשובה.

עומר כבר בבית מחמם לזניה בתנור וחותך סלט דק, כשאני נכנסת הוא
מנגב את הידיים ניגש אלי ומחבק חיבוק דב, בא לי לבכות.
"כמה התגעגעתי אלייך את לא מאמינה" הוא מנשק לי את השפתיים
בעדינות "מה שלום ד"ר אורן" תמיד הוא שואל את זה ככה לא איך
היה או על מה דיברתם
"ד"ר אורן בסדר גמור, גם הוא לא נפל בסוף מהמרפסת" אני מזריקה
כמות נכבדה של רעל למילים
"חשבתי שזה כבר עבר, איך אמרת היום?, היסטוריה" עומר מגמגם
ונדמה שתוך כדי שהוא אומר את המילים הוא מבין שלא איתי היה היה
הבוקר.
הוא מביט לי בעיניים ומנסה לקרוא מי מדברת איתו, כמו משחק
מחשבה מתוחכם שתי יישויות גוף אחד קול אחד.

אחרי ארוחת ערב מלאה שתיקות נבוכות אני נכנסת למיטה ושומעת את
עומר מדבר עם אמא שלי
"אני כבר לא בטוח מה היא רוצה" הקול שלו מלא בדמעות, מתחשק לי
לחבק אותו ולערבב את הדמעות שלנו יחד
"היא נעלמת ומופיעה, שוכחת חלקים גדולים מהיום, הדבר הזה השתלט
עליה לגמרי והיא טוענת שהתרופות רק מזיקות" עומר מקשיב בסבלנות
שלי אף פעם לא הייתה לקול המרגיע של אמא שלי, מה היא מציעה לו?
לקחת אותי הביתה?, לשלוח אותי לחופשה?, לבית הבראה?, לבית
משוגעים? להחליף כדורים?
עומר מסכים עם המילים שנאמרו מעברו השני של הקו מוסר ד"ש ולילה
טוב לכולם ונכנס על בהונותיו אל החדר, הוא מתחפר תחת השמיכה
ומחבק אותי, הדמעות שלו נתקעות לי בגרון
"מה היא אמרה?" הוא לא מופתע
"היא אמרה שבסוף השבוע נהרוג אותה" הקול של עומר שלו מדי
למילים שאמר זה עתה
"מי יהרוג?" אני מסתובבת אליו "מי יהרוג את מי?"
"כולנו" הוא מנשק אותי "אנחנו נהרוג אותה ונשאיר את כל הגוף
המתוק הזה בשבילך"
ואני מאמינה לו וטובעת בין זרועותיו

בבוקר אני קמה למיטה ריקה, הרגליים שלי מחוץ לשמיכה והן קפואות
מקור, אני מושכת אותן פנימה ושולחת מבט חפוז אל החדר, על הכסא
שליד המרפסת מונח פתק צהוב חנוק בכתב ידו הילדותי של עומר.
אני מנסה לדמיין מה כתוב שם "אל תשכחי את התרופות" "אוהב אותך"
"תתקשרי כשאת קמה" "לא לשכוח בשום אופן לדבר עם אמא שלך" - אני
מחייכת לעצמי, כל כך נעים לי בשגרה הזאת איתו, אני אולי לא
יכולה לדעת מתי לא תהיה לי שליטה בגוף שלי אבל אני תמיד בטוחה
שיש לי את עומר.
אני מורידה רגליים מופשרות מעט אל השטיח וסופרת שבעה צעדים עד
הכסא, זה הכסא שעומר שלח מהולנד, כסא עץ כהה מרופד בבד עתיק
ויפה , אני מרימה את הפתק וצונחת על הכסא.
בראש הפתק תאריך - אני מחייכת ונזכרת בעדי שלא מוכנה לקבל שום
דבר בלי תאריך - ואחר כך בכתב יד מזורז ואוהב המילים המוכרות:
"בוקר טוב יפתי, איך ישנת? לא לשכוח לקחת כדורים הם מוכנים על
הדלפק במטבח, תשתי איתם משהו בריא יש חלב ומיץ תפוזים במקרר"
אני יודעת שהוא יודע שאשתה רק מים " ותעשי טובה דברי עם אמא
שלך - אני באמת לא צריך את זה על המצפון שלי, אבל קודם כל,
תתקשרי אלי למשרד להגיד בוקר טוב, שיהיה לך יום מתוק" ולמטה
בקטן מחוסר מקום "אוהב אוהב אוהב עומר" חיוך מטומטם נמרח לי על
הפרצוף ואני עוברת לביצוע ההוראות  - משתרכת למטבח ובולעת את
כל הכדורים כמו ילדה טובה אחר כל מרימה את הטלפון ולוחצת על
הכפתור שמתקשר לעומר למשרד - "חשוב שתתקשרי דווקא ככה כי אז
אני רואה במשרד שזו את ועונה אפילו אם אני בפגישה" אני שומעת
את הקול שלו כשהרכיב את הטלפון בשנה שעברה כשצ'וקרה עוד הייתה
קטנה ועוד שלטתי על הידיים שלי כשהיא באה לביקורים שלה.
"בוקר אור אהובתי" עומר נשמע עליז במיוחד
"היי" אני בקול מתפנק "מה שלומך?"
"עסוק עד מעל הראש ומתגעגע אלייך יותר"