זה קרה בסתם עוד בוקר רגיל, כשהלכתי בשביל הארוך בגן הפרפרים,
בדרכי הקבועה לבית ספר. דיברתי בפלאפון עם חברתי הטובה מיכאלה
(או מיקי, כמו שהיא מעדיפה שיקראו לה) כשפתאום ראיתי אותו. הוא
ישב על הספסל בתנוחה האופיינית שלו - מעין חצי שכיבה. חייכתי
אליו והוא רק הסתכל עלי וסובב את מבטו. המשכתי ללכת. אני חושבת
שהלכתי בערך חמש דקות ואז הגעתי לסוף השביל ולקצה גן הפרפרים.
מיקי הייתה חייבת לנתק, ואני המשכתי ללכת עד שהגעתי לבית הספר,
רצתי לשירותים, טרקתי מאחורי את הדלת ופשוט התחלתי לבכות. כמו
בכל יום. כמו בכל בוקר. כמו כל פעם אחרי שאני רואה אותו והוא
לא מחייך אלי בחזרה, ורק מביט בי במבט אדיש.

רוני גולן הוא הנער אולי הכי פחות מקובל בבית הספר. בהפסקות
הוא בדרך כלל יושב בספריה לבד, קורא ספר או מכין שיעורי בית.
אף פעם לא הצלחתי להבין למה - הוא חכם, מצטיין בספורט ונראה
טוב. הוא בכיתה י' - גדול ממני בשנה.
האמת היא, שגם אני לא נחשבת למישהי מאוד מקובלת, אבל יש לי
הרבה חברות, ולמרות זאת- היחידה שאני באמת מבלה איתה הרבה זמן
היא מיקי.

הכול התחיל כמה ימים לפני חופשת פסח. ישבתי עם מיקי בהפסקת
הבוקר בדשא בחצר בית הספר ואכלתי את פרוסת הלחם שלי, כשלפתע
הדבר הכי לא צפוי שיכול היה לקרות קרה - רוני גולן התקרב
אלינו. רוני בדרך כלל לא פונה לאנשים לפני שהם פונים אליו ולא
יוזם שיחות. אולי בגלל שהוא לא באמת מאמין שיטרחו לענות לו.
הוא כמעט הגיע אלינו כשלפתע התחרט, פנה לאחור ונכנס לבית ספר.
מיקי לא שמה לב לזה כנראה, כי היא לא אמרה כלום. ואני פשוט
חשבתי שזה לא שווה התייחסות, הרי לא באמת הכרתי אותו.
יום למחרת זה שוב קרה. הפעם באמת סיקרן אותי לדעת מה הוא רוצה,
לכן החלטתי ללכת לדבר איתו.
נכנסתי לספרייה, וסרקתי אותה במבט שלי. הוא ישב, כרגיל, בשולחן
הנסתר שמאחורי מדפי הספרים. ניגשתי אליו והתיישבתי לידו.
"רצית משהו?" שאלתי אותו ישירות.
הוא הסתכל עלי כאילו הוא לא מאמין שאני באמת פונה אליו, ואז
חייך. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך, והיה לו את
החיוך הכי יפה שאי פעם ראיתי. חיוך כנה ואמיתי, מאושר, שגרם לי
להרגיש טוב יותר בצורה כלשהי. כשרואים חיוך כזה אי אפשר שלא
לחייך בחזרה.
"האמת, כן רציתי משהו", ענה לי ישירות גם הוא.
"מה?"
"אותך", הוא אמר בביטחון שהפתיע אותי. כל כך הפתיע אותי עד
שפשוט ישבתי פעורת פה כמה שניות, עד שהבנתי מה אני עושה וסגרתי
אותו.
"מה...? איך...? למה...?" התחלתי לגמגם. איך אפשר לענות לדבר
כזה? ועוד למישהו שלא מכירים בכלל?
פתאום נשמע הצלצול.
"הא. צלצול. צריך לחזור לכיתות. את לא חייבת לענות לי על זה.
לא עכשיו וגם לא בכלל. אל תדאגי - לא באמת ציפיתי שיהיה לך מה
להגיד על זה. את בכלל לא מכירה אותי, ולמה שבכלל תרצי קשר
כלשהו איתי? אני לא יודע מה עבר עלי בכלל כשאמרתי משהו כזה."
הוא התחיל לאסוף את הספרים שלו, כשאמרתי, "חכה."
הוא הסתכל עלי בחצי ציפייה חצי חשש.
"גם אתה בכלל לא מכיר אותי. אתה בכלל יודע איך קוראים לי?"
"אבל אני כן מכיר אותך. טוב מאוד אפילו. אולי לא אישית, אבל
אני מסתכל עלייך בהפסקות- אני מקווה שלא אכפת לך. אני יודע שאת
אוכלת רק פרוסת לחם עם גבינה. תמיד פרוסת לחם עם גבינה. תמיד
כשאת מסיימת לאכול את שותה. הצחוק שלך הוא בעצם תהליך: קודם
כל, התפרצות צחוק. אחר כך, הגוף שלך מתחיל לרעוד מרוב צחוק, עד
שנראה כאילו את בהתקף כלשהו. הפנים שלך נהיות לגמרי אדומות.
לאט לאט את מתחילה להירגע. הגוף מפסיק לרעוד, והפנים חוזרות
לצבע הרגיל שלהן. אני יודע גם שאת יפה. לא, לא יפה - יפהפייה.
העיניים שלך הן העיניים היפות ביותר שראיתי - ירוקות כהות
במרכז ומתבהרות יותר ויותר כלפי חוץ, עד שהירוק נראה כאילו הוא
בעצם שקוף. יש לך אף סולד וקטן, ושפתיים מדהימות ואדומות כמו
תות. יותר מכל אני יודע שכל בוקר את הולכת לבית ספר באותה
הדרך- בשביל הארוך שנמצא בגן הפרפרים. אני יודע את זה כי גם
אני תמיד שם, יושב על הספסל, מחכה לך. מחכה לראות אותך. אולי
לא ראית אותי, או אולי ראית ולא התייחסת. או שאולי ראית וחשבת
שאני לא שווה מבט. זה משהו שאני לא יודע. וכן, אני יודע איך
קוראים לך. השם שלך הוא חן. חן פרץ." במילים אלה הוא קם והלך.
ואני, שכל כך רציתי לעצור אותו, להגיד לו משהו - לא משנה מה,
אני אפילו לא יודעת מה, לא הצלחתי להוציא הגה מהפה.
לשיעור לשון אותו יום, לא נכנסתי.      

במשך אותו יום ניסיתי למצוא אותו, ולא הצלחתי. לא בספרייה, לא
במגרש ספורט, לא בכיתה שלו. כאילו הוא נעלם. לא הצלחתי להתרכז
בכיתה, אז החלטתי לחזור הביתה מוקדם. בדרך הביתה חשבתי עליו.
למה דווקא בי? כמה ימים כבר הוא מסתכל עלי שהוא יודע עלי כל כך
הרבה? ומה גרם לו לספר לי את כל זה, ועוד בכזה ביטחון?
הלכתי בהיסח דעת עד שלא שמתי לב לאן אני הולכת. פתאום ראיתי
שהגעתי לגן הפרפרים. התחלתי ללכת בשביל, כשפתאום נעצרתי. הוא
ישב על הספסל. הוא כנראה לא שם לב שאני שם, כי הוא המשיך לקרוא
בספר שהיה מונח על ברכיו. ניסיתי לחשוב מה כדאי לי להגיד לו,
אבל איך אני יכולה להגיד לו משהו - כל דבר - אם עוד לא חשבתי
על מה שהוא אמר לי? זה בן אדם שאני לא מכירה. הרי לא טרחתי
אפילו לחשוב עליו אף פעם.
פתאום הוא הרים את הראש והסתכל לכיוון שלי. המשכתי לעמוד שם
חסרת אונים, כשהוא קם, והתחיל ללכת משם לכיוון השני.
מה הוא עושה?! הוא לא רוצה לפגוש אותי? הוא לא רוצה לשמוע מה
יש לי להגיד?
התחלתי ללכת לכיוון שלו.
"רוני!" קראתי.
הוא המשיך ללכת.
"רוני!" הפעם צעקתי בכל הכוח, בצליל הכי גבוה שהצלחתי להפיק.
הפעם הוא נעצר. הוא לא הסתובב, פשוט עמד במקום, כאילו לא יודע
מה לעשות. או אולי לא כאילו? אבל יש לו כל כך הרבה ביטחון
עצמי. אחרת איך הוא אמר לי מה שאמר היום בבית ספר?
אחרי כמה שניות הגעתי אליו.
"למה הלכת?" שאלתי.
"ראיתי שנעצרת. עמדת שם כמה דקות. אני חושב שלא שמת לב שראיתי.
פשוט עמדת שם ונראית כאילו אין לך שום רצון להתקרב אלי, אז
החלטתי לפתור לך את הבעיה וללכת בעצמי", הוא ענה לי בקול
מאוכזב.
"לא נכון. רציתי להתקרב אלייך, פשוט לא ידעתי מה להגיד. אני
עדיין לא יודעת מה להגיד בקשר למה שאמרת לי היום. האמת היא
שאתה נראה לי בן אדם מאוד מעניין והייתי שמחה להכיר אותך יותר
טוב, אבל בקשר למה שאמרת לי היום - אני חושבת שעדיין אני לא
יכולה להחליט מה לעשות בקשר לזה, אני פשוט לא מכירה אותך
מספיק." עניתי בחשש כלשהו. לא רציתי שהוא יתחרט על מה שאמר, או
שהוא יחליט שעדיף שלא נעשה כלום בקשר לזה. הוא באמת ריגש אותי
היום ובאמת נראה לי שהייתי רוצה להכיר אותו טוב יותר.
"בסדר גמור", הוא אמר בטון החלטי.
"מה זאת אומרת 'בסדר גמור'?" שאלתי.
"את רוצה להכיר אותי יותר לפני שתחליטי מה לעשות, נכון? אז
תשכחי בינתיים ממה שאמרתי לך היום. נתחיל מחדש. היי, אני רוני
גולן."
"שלום רוני, אני חן פרץ", עניתי לו, משתפת איתו פעולה.
"היית רוצה לבוא איתי לאכול גלידה, חן? אני באמת מכור לגלידה.
הייתי שמח אם תבואי איתי מתישהו."
"מתי?" שאלתי.
"למה לא עכשיו?" הוא אמר, וחייך. אני פשוט נמסתי.
"בסדר", עניתי, ובלחיים סמוקות חייכתי גם אני.

וניל. זה הטעם של הגלידה שהוא קנה. אני בחרתי שוקולד, ולמרות
שרציתי לשלם בעצמי, הוא התעקש ושילם על שנינו. התיישבנו על
חומה, ואכלנו. היו כמה דקות של שתיקה, אבל לא מביכה - אלא
נעימה כזאת. פתאום הוא אמר, "רואה? את כבר מכירה אותי יותר
טוב."
"למה אתה מתכוון?" שאלתי.
"וניל. רק גלידת וניל אני אוכל."
חייכתי. "ומה עם שוקולד? אל תגיד לי שאתה לא אוכל גלידת
שוקולד."
"רק וניל בשבילי. זאת התמכרות", הוא חייך. "לך יש התמכרות
כלשהי?"
"אני לא חושבת", עניתי לו.
החיוכים שלך, חשבתי לעצמי. זאת ההתמכרות שלי.
"תספר לי קצת על עצמך."
"מה בדיוק?" הוא שאל.
"לא יודעת. כל דבר. מה שיקפוץ לך לראש. אני רוצה לדעת הכל."
"אממ... במקור אני מאנגליה. עלינו לארץ כשהייתי בן שנה. כמו
שבטח שמת לב, אני לא כל כך חברותי- אבל זה לא מפריע לי. אני
מעדיף לשבת ולקרוא ספר טוב מאשר לשבת עם אנשים ולא לעשות כלום.
לפה עברתי לפני ארבע שנים, שנה אחרי שאבא שלי נפטר בתאונת
דרכים ואימא שלי הרגישה שהיא לא יכולה להישאר יותר בבית ובעיר
שגרנו בה- היא אמרה שיש לה זיכרונות ממנו בכל מקום שם, ושהיא
לא יכולה לסבול את זה. בשנה הראשונה שלי פה, היה לי ממש קשה,
ובית הספר החדש רק הקשה עלי יותר, אבל שנה אחרי זה את הגעת
לבית ספר. לא הכרתי אותך ואת לא הכרת אותי, אבל התחלתי להסתכל
עלייך. את משכת אותי. אני לא יודע איך לתאר את זה. אני חושב
שבזכותך הצלחתי להתאושש מהמוות של אבא שלי - עד כמה שזה נשמע
מוזר, כי את אפילו לא מכירה אותי. ועם הזמן התאהבתי בך. זה
מוזר ולא הגיוני - כל הזמן אני אומר לעצמי את זה - הרי איך
יכול להיות שאני מאוהב במישהי שאני לא מכיר, שלא מכירה אותי?
וחשבתי על זה המון, עד שיום אחד החלטתי שאני צריך לדבר איתך.
לקח לי כמה שבועות לאזור אומץ, ואתמול החלטתי שהגיע הזמן. ואז,
כשבאתי לכיוון שלך בהפסקה חשבתי לעצמי 'זה מטורף. אני לא יכול
להגיד לה דבר כזה. היא תצחק לי בפנים', לכן חזרתי לספריה.
והיום, כשראיתי אותך בבוקר הולכת בשביל בגן הפרפרים אמרתי
לעצמי שאני חייב. ולא משנה אם תצחקי לי בפנים. לא משנה מה
יקרה. את חייבת לדעת. ושוב, ברגע האחרון השתפנתי. ואז, כמה
דקות אחרי זה, התיישבת לידי ורצית לדעת מה אני רוצה. אמרתי
לעצמי שזה עכשיו או לעולם לא. וסיפרתי לך. אין לי מושג מאיפה
הבאתי את האומץ להגיד כל מה שאמרתי. אבל זה קרה. ואני שמח שזה
קרה. אני כל כך שמח שאת יודעת סוף סוף איך אני מרגיש. וכן, אני
יודע שבטח תחשבי שאני מטורף. כל השנים האלה! שלוש שנים שבקושי
ידעת שאני קיים, ואני מאוהב בך! איך דבר כזה יכול לקרות? ובכן,
עכשיו את יודעת הכל. כל פרט ופרט. הדבר היחיד שנשאר לך לעשות
זה להחליט מה לעשות עם המידע הזה. וכמו שכבר אמרתי לך מקודם,
אנחנו יכולים להתחיל מחדש, לדמיין שלא אמרתי את כל זה, תנסי
ללמוד להכיר אותי ואז נראה כבר מה קורה. עכשיו זה תלוי בך."
בפעם הראשונה היום באמת ידעתי מה אני רוצה לעשות. כל היום
חשבתי על זה, ניסיתי למצוא מה לעשות, ועכשיו זה היה ברור לי
יותר מכל דבר אחר שאי פעם היה ברור לי. התקרבתי אליו ונישקתי
אותו. זאת לא הייתה הנשיקה הראשונה שלי, אבל בהחלט הטובה
ביותר. הוא ידע בדיוק מה לעשות, כאילו הוא תכנן את הרגע הזה
מראש במשך הרבה זמן. בעצם, לא נראה לי שזה כאילו.
לשפתיו היה טעם מתוק מהגלידה שהוא אכל לפני רגעים ספורים.
ההתרגשות אחזה בי וכל מה שחשבתי זה עליו, ועל הידיים החזקות
שעטפו את מותני.
הנשיקה לא הייתה ארוכה במיוחד, ומהר מאוד נפרדנו. הוא חייך
חיוך מדהים והסמיק. הוא חיבק אותי חיבוק חזק ולחש לי באוזן:
"את מקסימה. אני אוהב אותך."

התחלנו להיפגש יותר. כל יום היינו נפגשים בספסל בגן הפרפרים
והולכים ביחד לבית ספר. עד שהגיעה חופשת פסח. מיותר לציין
שנפגשנו כל יום, ובילינו כמעט כל היום ביחד.
מה שיצא הכי לטובה, שמיקי - איתה הייתי מבלה את כל זמני - נסעה
לחופשה לכל פסח, מה שנתן לי אפשרות לבלות עם רוני בלי להרגיש
אני מזניחה אותה.
למדתי להכיר אותו יותר לעומק. הוא היה בן אדם מעניין, נחמד,
אדיב, מתחשב. יכולתי לדבר איתו על הכל. לא רק שהוא היה החבר
שלי, הוא היה גם מעין חבר הכי טוב שלי. ואהבתי את זה.
אחרי חופשת פסח, כשחזרנו לבית ספר, זה התחיל. מוטי, החבר לשעבר
שלי ששמע על ועל רוני, התחיל להציק לי. בהתחלה הבלגתי - מה
אכפת לי מה הוא אומר? למה שישנה לי משהו שהוא מפיץ עלי כל מיני
שמועות לא נכונות? אבל אחרי חודש בערך, זה התחיל להימאס. עכשיו
כל בית הספר היה בטוח שאני בהריון, יש לי איידס וכל מיני דברים
בסגנון הזה. רוני ניסה להחזיר למוטי עד כמה שהיה יכול, אבל למה
שמישהו יקשיב לו? הוא לא מקובל ואף אחד לא מכיר אותו. שלא נדבר
על זה שמוטי הוא מהטיפוסים שעושים מה שהם רוצים ומקבלים את
תמיכת והסכמת כולם. להתלונן בהנהלה לא רציתי, כי ידעתי ששום
דבר טוב לא ייצא מזה, שאני יכולה רק להיפגע.
יום אחד כשחזרתי הביתה פגשתי בדרך את דן- חבר של מוטי- שישב על
הספסל ליד השביל בגן הפרפרים. התעלמתי ממנו והמשכתי ללכת, אבל
הוא קם והלך אחרי. בשלב מסוים התחלתי להיבהל והגברתי את קצב
ההליכה שלי, אבל הוא המשיך ללכת אחרי - מגביר את קצב ההליכה
שלו גם הוא. בסופו של דבר הוא הגיע אלי, ותפס לי את היד. הוא
סובב אותי והחזיק אותי חזק במקום שאני לא אוכל לזוז. לא משנה
כמה ניסיתי להשתחרר לא הצלחתי. הוא הביט מאחורי כמה שניות לפני
שעשה משהו. כשראה את מה שרצה לראות הוא קירב את הפנים שלו אלי
ונישק אותי. ניסיתי להתנגד ולהוריד אותו ממני אבל הוא רק חיזק
את האחיזה שלו. כל אותו זמן רק חשבתי על רוני ושנאתי את עצמי
על כך שאני נותנת לזה לקרות. הרגשתי גלים של בחילה. שפתיו לא
היו רכות כשל רוני, אלא קשות ומחוספסות. כל מה שרציתי לעשות זה
לברוח ולראות שוב את רוני. התחלתי לבכות ובכל זאת הוא לא עזב
אותי. אחרי כמה שניות הוא הפסיק, הסתובב והלך. עמדתי במקום כמה
שניות, בהלם, ואז הסתובבתי והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלי. ואז
הבנתי למה דן חיכה.
מיד עצרתי במקום. לא ידעתי מה לעשות. רציתי להגיד משהו ולא
הצלחתי להוציא מילה מהפה. רוני עמד שם עוד כמה שניות, הסתכל בי
במבט כל כך פגוע ומאוכזב, ואז הסתובב והלך.
התחלתי ללכת אחריו. הוא הגביר את הקצב, עד שבסופו של דבר הוא
רץ. רצתי אחריו. רצתי כל כך הרבה, כל כך מהר וחזק עד שהרגשתי
שהרגליים שלי עומדות לנשור. השרירים שלי צרחו מכאב אבל לא
הפסקתי לרוץ. בשלב מסוים הוא נעלם לי. לא ידעתי מה לעשות.
התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות.

למחרת הוא לא חיכה לי על הספסל הקבוע בגן הפרפרים. הוא גם לא
היה בבית ספר. הלכתי לבית שלו אחרי הצהריים, ואימא שלו אמרה לי
שהוא לא בבית, וביקשה ממני לא לחזור לשם יותר.
כל יום קיוויתי מחדש שאני אצליח לראות אותו, אבל לגן הפרפרים
הוא לא בא יותר, ובבית ספר הוא גם לא היה.
אחרי שבוע פתאום ראיתי אותו. הוא ישב בספרייה, בשולחן הקבוע
שלו - בצד, מאחורי מדפי הספרים. התקרבתי לכיוון שלו והתיישבתי
לידו.
"אל תגידי כלום", הוא אמר לי, "פשוט אל תגידי לי כלום. אף פעם.
אני לא רוצה לראות אותך או לדבר איתך יותר." הוא קם ויצא
מהספרייה.
ישבתי כמה דקות, בוהה בדלת של הספרייה. הדמעות התחילו לרדת
מעצמן.

בוקר אחד, כמה שבועות אחרי זה - בהם כל הזמן ניסיתי לפגוש את
רוני ולדבר איתו בלי הצלחה - ראיתי אותו. הוא ישב בספסל בגן
הפרפרים. חשבתי שזה בגלל שהוא רוצה לדבר איתי או לראות אותי,
אבל לא. חייכתי אליו וניסיתי לדבר איתו אבל
הוא התעלם ממני לגמרי. יום למחרת שוב קרה אותו דבר. וגם יום
למחרת. המשכתי לנסות לדבר איתו בבקרים עוד בערך שבוע, עד
שהבנתי שכבר אין לי סיבה לנסות. הוא התעלם ממני לחלוטין, וכל
פעם כזאת רק גרמה לעוד רסיס מהלב שלי לנשור. התחלתי להתעלם
ממנו בבקרים. כשעברתי לידו לא העפתי אליו מבט. הכרחתי את עצמי
להסתכל ישר. אחרי כמה ימים כבר לא הייתי צריכה להכריח את
עצמי.
כמה שבועות עברו, והתגברתי עליו. אני לא יכולה להגיד שהפסקתי
לאהוב אותו, או שהפסקתי לחשוב עליו לגמרי, אבל לפחות עכשיו
כשאני רואה אותו אני לא פורצת בבכי או נהיית מדוכאת לחלוטין.
והוא- הוא חזר להתבודד כרגיל. הוא רק יושב בספרייה וקורא.

הגיע חג השבועות. יש לנו חופשה של שלושה ימים מבית הספר. אני
כבר התגברתי על רוני לחלוטין, ולי ולמיקי היו תוכניות לכל יום
בחופש.
ואז זה קרה. כשהייתי בדרך לבית של מיקי-  כמובן, דרך גן
הפרפרים - ראיתי את רוני על הספסל. במקום להתעלם ממני, כהרגלו,
הוא אמר:
"היי, את."
בשוק, הסתובבתי אליו, וניסיתי לענות, אבל לא הצלחתי להוציא
מילה מהפה.
הוא חייך אלי, חיוך מדהים ביופיו, ואמר:
"אני מצטער על כל מה שגרמתי לך לסבול בשבועות האחרונים. רק
רציתי שתדעי את זה. עכשיו את יכולה לחזור שוב להתעלם ממני.
תדמייני כאילו כלום לא קרה."
זה עשה את זה. כל העצב והכאב והכעס שהצטבר לי עליו במשך כל כך
הרבה זמן התפרץ החוצה.
"מי אתה חושב שאתה?! איך אתה מעז להגיד לי דבר כזה?! 'תדמייני
כאילו כלום לא קרה'? מה זאת אומרת? 'לחזור להתעלם ממני'? אתה
צוחק עלי, נכון?! כל זה התחיל בגללך! אני לא נישקתי את דן
בחזרה. הוא תפס אותי בכוח. מוטי גרם לו לעשות את זה כדי להפריד
בינינו! ואתה- אתה פשוט לא הסכמת להקשיב לי כשניסיתי להסביר לך
את זה. ואם באמת אהבת אותי כמו שכל הזמן אמרת לי, אני לא מבינה
איך מלכתחילה לא הבנת את זה בעצמך. בחיים לא הייתי עושה לך
משהו כזה, וחשבתי שאתה יודע את זה. מסתבר שטעיתי."
"לא. לא טעית. בהתחלה באמת חשבתי שזה היה בהסכמה שלך, אבל אז
הבנתי שזה לא יכול להיות, ושזה בטח משהו שמוטי גרם לדן לעשות.
וכן, באמת אהבתי אותך כמו שאמרתי. אני עדיין אוהב."
"אז למה...?" לא יכולתי לסיים את המשפט כי רוני קטע אותי
באמצע... "בהתחלה באמת כעסתי ולא רציתי לדבר איתך. אחרי זה
כשהבנתי מה באמת קרה המשכתי עם זה כי ראיתי כמה סבלת מכל מה
שמוטי עשה לך. חשבתי שזה יהיה הכי טוב..."
"שמה יהיה הכי טוב?" הפעם אני קטעתי אותו באמצע, "שפשוט תתעלם
ממני בלי להסביר לי למה? שאחרי שגרמת לי להתאהב בך תנטוש אותי
ככה? אין לך בושה?"
"את צודקת. באמת הייתי לא בסדר. וכשהבנתי את זה כבר היה מאוחר
מדי", הוא ענה לי ובקולו נשמע עצב.
"מי אתה שתחליט מה יהיה לי הכי טוב? מה גרם לך לחשוב שיהיה לי
יותר טוב להיות בלעדייך ולא לסבול את מוטי מלהיות איתך ולסבול
אותו? מה שעברתי בשבועות האחרונים היה יותר גרוע מכל מה שמוטי
אמר עלי אי פעם", התחלתי לבכות, "ואני שונאת אותך על כך שעשית
לי את זה. אבל אני עדיין אוהבת אותך. עד כמה שניסיתי לשכוח
אותך ולהתגבר עלייך זה לא הלך. גרמתי לעצמי להאמין שכן, אבל זה
לא נכון. אני עדיין אוהבת אותך."
"כבר מאוחר מדי."
"לא. לא מאוחר מדי, רוני."
"חן, אני אוהב אותך. את יודעת שאני אוהב. אבל אחרי כל מה
שקרה..."
"לפני שתחליט מה לעשות בוא נשכח מכל מה שקרה. בוא נתחיל מחדש",
לקחתי נשימה ארוכה והושטתי את ידי.
"היי, אני חן פרץ."
הוא הביט בי כמה שניות, שוקל מה לעשות. לבסוף הושיט את ידו
ולחץ את שלי.
"היי, חן פרץ. אני רוני גולן. אולי היית רוצה לאכול גלידה?"