אבא שלי,
אני בתך, שבעיניך הייתה תמיד החכמה, הטובה והיפה מכולן.
אתה, בקומתך הזקופה, ביפי תוארך, בתכונותיך ובכישרונותיך, היית
בשבילי האבא הנהדר בעולם. גם היום, כשהזקנה פגעה בך, אתה
בשבילי כזה. אתה עשית הכול בבית, מתיקונים שגרתיים הנעשים בכל
בית ועד חפצים יפים ומיוחדים. אתה עשית הכל מתוך דחף בלתי נשלט
לעשות הכל לבד וליצור דברים חדשים. כתוצאה מכך, הבית שלנו תמיד
היה שונה מבתים אחרים. היום, כשאנחנו מזמינים בעל מלאכה, לבך
נחמץ, ואתה מתייחס אליו בקפדנות יתירה, למרות שאתה יודע, שאין
ברירה. לעתים אתה אומר לי: "את רוצה חפץ כזה או אחר? אין בעיה,
אני אעשה לך אותו." אבל שנינו יודעים, שזה כבר לא יהיה לעולם.
אתה היית לי משענת ומקור עידוד מתמיד, בעיקר כשאמא חלתה במחלה
ממארת ואחר כך נפטרה ממנה.אתה שמרת שלא אתפרק, ואתה דאגת
שאתחיל שוב לצחוק וליצור. מידי פעם היינו משוחחים על נושאים
שונים ומגוונים, ותמיד הייתה לך עצה טובה בשבילי. היום, כשאינך
מצליח לעקוב אחר הנאמר בטלוויזיה, ואפילו סביב שולחן האוכל
בארוחת ליל שבת, אני מנסה להסביר, להעביר לך את רוח הדברים,
אבל אני יודעת, שזה לא אותו דבר. אני אפילו מנסה לקלוט עבורך
סיפורים עם מוסר השכל, אני מספרת אותם לך, שהיו לך המון
סיפורים כאלה לכל עניין ומצב, אבל חלקם הגדול נשכח. אני יודעת
שידיך הרועדות גורמות לך קשיים גדולים באכילה, שאתה מתבייש בהם
אפילו בפני הקרובים לך ביותר.
המצב החדש מתסכל אותך ומכאיב לך, ואני כואבת אותו יחד אתך. אבל
תמיד אכעס, כשתחזור ותגיד, שאינך רוצה לחיות ואתה רוצה למות.
אני מבינה אותך, אני מזדהה איתך, אבל אינני מקבלת אמירה זו,
ותמיד אחזור ואראה לך בשביל מה ובשביל מי כדאי לך לחיות.
היום אתה תלוי בי בהרבה דברים, וכן אתה הוא הילד, ואני היא
זאת, שמנסה להרגיע ולעזור. אני היא זאת, שדואגת לרווחתך
ומקפידה על בריאותך. אני שנושאת את שם אמך הפכתי לך לאם. אינני
רוצה וגם איני יכולה להיות לך לאם, לכן סלח לי אבא, אם לפעמים
אני כועסת או נעלבת, אם לפעמים אני קורעת את לבך בבכי חסר
מעצורים ואם בדרך כלל אני פחות צוחקת. אף פעם לא אמרתי לך,
אבא, וגם אף פעם לא אגיד, שליד הכאב והכעס עולים בי גם רגשות
אשמה (אולי פגעתי בך בלי להתכוון, אולי איני טובה, כפי שאני
צריכה להיות, אולי...) ובעקר חוסר אונים. הרי אין בכוחי לשנות
את הדרך, שבה אתה הולך, וגם לא להיות שותפה מלאה בה. אני רק
יכולה לעזור ולהקל. חוסר האונים נובע גם מכך, שכאשר אני
מתבוננת בך, אני חושבת - איפה אתה אבא, האבא שהיה לי פעם?
התשובה ברורה, אתה בזיכרוני ובזיכרון כל האחרים, שאוהבים אותך
מאד גם עכשיו.
                                                           
                  בתך