כל פעם שאני שרה, אני מפחדת שלא אצליח לרגש אותך.
שהצלילים שלי לא יקלעו בדיוק במקום
בו הם ירעידו את הקצוות של הדבר העמום ההוא שנקרא רגש.
אני מנגנת שנסון צרפתי על קולי כמו על נבל.
את כל המילים שלו אני יודעת בעל פה, גם שאת רובן אני לא
מבינה,
אתה מבין, זה כמו אריג צבעוני, שכבה על שכבה,
והמילים הן רק חוט דק אחד
אני קוראת מתחת.
זה יכול להיות איזה ספר שתרצה,
ספר מתח, או רומן, או אוטוביוגרפיה
אני מציירת את עצמי בקווים בלתי נראים
בחצאי טונים, דיאזים, וצלילים חלשים,
מקווה שתראה את דמותי
בבירור
ובסוף הערב,
תבקש ממני
הדרן.