סיפור סיפרתי לאיש אוהב, על יום אחד, ערב אחד, האחד היחיד
והמיוחד.
חתונה לא שלי, איש אחד אוהב גם לי,  נישא לבחירת לבו, לא לי.
ישבתי עם אישי, חושבת, מהרהרת על כוחה של מקריות,
אני נולדתי היום לפני שנים, הוא נישואיו נולדים היום, מקריות
שכזאת.
חשבתי נפלא הדבר, חגיגה כפולה תהיה לנו מעתה ועד עולם, שמחתי
כמעט התענגתי.
האורחים התכנסו ומילאו האולם, תזמורת ברקע מנגנת, כיבודים
וחיוכים, חתונה...
לפתע כבו האורות, אני החששנית להחריד, לרגע נבהלתי,
שורת מלצרים מול הבמה ניצבה, איש ואישה זיקוק בידם, מוצת
ומפזז, מבזיק ומפיץ טבעת של אור.
החלו מצעדם, שיירה ארוכה של שחור ולבן, צועדים בין השולחנות
הרבים, לאן הם הולכים?
אלי? הייתכן? אלי? ככה באמצע החתונה, באמצע יומו המיוחד?
הם עושים מצעדם לשולחני... ממש לשולחני... אני כולי סומק...
כולי רועדת... מתרוממת, נדהמת.
התזמורת פוצחת ב "Happy birthday to you",
עיגול מלצרים מקיף את שולחני, אותי, עוגה ענקית מונחת לפני,
מאירה בשלל נרותיה,
מניין שנותיי מאירים השולחן, הקהל שותק ונדהם, לרגע קט דממה,
ואז כולם פוצחים בשירה...
ואני הקטנה, עומדת בלי קול, מוחה דמעתי, בוכה, צוחקת, אוהבת,
ואישי לידי...
האורות שבו, ועמם דמותו, הנה עומד הוא שם מלא חיוכים, מחבק
מנשק, ואומר, ראית? זכרתי...
חלף לו הערב, חלף לו גם תם, ירדתי למטה, פוגשת צליל מיותם,
חולפת שם ומטרטרת חיפושית צהובה, משאירתני שם, יפה ומגורה,
מהורהרת על צירוף המקרים,
ואישי? הוא לעולם לא ידע ולא יידע מה עושה לי סתם חיפושית
צהובה.