אף פעם לא הייתי כל-כך מאושרת.
למרות שאמרתי שאני לא חוזרת אליו יותר, ושלא טוב לנו ביחד,
ושאם זה לא זה אז מוותרים ולא מושכים את זה סתם, למרות כל זה -
הוא שבר אותי, שבר לי את המילה, התמוגגתי ממנו, הלב שלי
התמוגג.
פתחתי את הארון שלי ומצאתי איגרת ברכה.
איגרת ברכה עם מכתב בתוכה, איגרת ברכה יפה כזאת, ממש חמודה, על
הכריכה שלה מצוייר פו-הדוב, הייצור הכי חמוד בעולם.
פתחתי את האיגרת ברכה, ובעטים צבעוניים, בכתב עגלגל ויפהפה
התנוססה ברכה מהלב. אני לא זוכרת מה היה כתוב שם חוץ מאת
המילים: "אני אוהב אותך".
באותו רגע ידעתי שכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי היו לשווא, ידעתי
שאחרי המשפט "אני אוהב אותך" אני חוזרת אליו.
אף פעם הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, והפעם זה קרה, אומנם הוא
לא אמר את זה במפורש אבל הוא כתב את זה, זוהי גם מעין סוג של
פתיחות לב.
שמחתי, אהבתי את הרעיון שהוא אוהב אותי.
זאת הייתה הפעם שהייתי הכי מאושרת בעולם.
"בוקר טוב רוני, כבר שבע וחצי את צריכה לקום".
פקחתי את עיניי וראיתי את אמא עומדת מולי ומחכה שאני אקום.
חלום, זה מה שזה היה - חלום!!!
אכזבה עזה הציפה אותי. גם היום הכי מאושר בחיי הוא בתוך חלום.