אני צריכה ידיד. אני רוצה להיות מסוגלת להתקשר אליו. להגיד לו
לבוא אליי. שיהיה איתי. מישהו. אמיתי. אני רוצה שכל המזוייפים
האלה פשוט יילכו! אני רוצה מישהו אמיתי. אין לי אף אחד. אני לא
רוצה להתפשר. אני רוצה לחזור להיות מי שאני, גם אם זה אומר שלא
יהיו לי חברים מזויפים, שאיתם אשחק מין משחקי כח דפוקים. שלא
אתפשר על אנשים שלא אכפת להם מהאיכות של ההרגשה של עצמם. אני
רוצה מישהו שיבין אותי. שיראה אותי. איך אגלה למישהו את זה?
שאני רוצה להיות אמיתית. להיות אני. אין כבר אנשים כאלה! אין!
אין למי להגיד את זה! תפסיקו להיות מזוייפים! הם לא רוצים
להיות אמיתיים, יותר חשוב להם שיהיו להם הרבה חברים, מזוייפים.
ואני לא רוצה להיות אחת מהם. איפה מי שיוציא אותי מזה? איפה?
בחיים לא יהיה. אפילו חברה טובה. שתבין באמת, שתהיה חברה
אמיתית. איך אנשים יכולים פשוט להשתנות? להפוך למשהו אחר?
לראות את העיניים שלי ולסגת? אני רוצה לשקוע. לחזור לישון.
לדמיין לשנייה שהכל בסדר. זה בחיים לא יהיה כך. בחיים. שמישהו,
יראה. באמת. ולא יסוג. יתבונן, יישקע ביחד. ושהכול יהיה בסדר.
טוב. שארגיש כמרחפת על עננים וורודים. ולבנים. עם רקע מיוחד.
שאוכל לנשום בתוך המים. ואתמלא מבפנים. לאן נעלמן החלומות?
היכולת והרצון להגשימם? האנשים שרוצים בכך? אני לא יודעת איפה
אני. אני לא יודעת מי אני. אני לא רוצה להיות האני שאני עכשיו.
אני רוצה לחזור לחלום הקסום, להאמין.