כן, אני כזאת. תמיד הייתי. בעצם לא תמיד. פעם, כשהייתי עוד
מאוד קטנה, כשעוד ינקתי את השד, אז עוד לא הייתי כזאת. כולם
רצו אותי, כולם אהבו אותי. הרבה אנשים רצו לקחת אותי, להחזיק
אותי בידיים שלהם. חלק מהם היו ילדים שהיו גדולים ממני בחמש -
שש שנים, היו כאלה בני 14-15, והיו גם מבוגרים, בני שלושים
פלוס. אבל את אימא הכי אהבתי אז. הכי הכי. וגם אהבתי שנירה
הייתה באה לבקר אצלנו, שהיא הייתה נותנת לי לשתות מהחלב שהיא
הכינה, שהיא הייתה מחזיקה אותי בידיה ואני הייתי נרדמת. כשאתה
קטן, כולם יכולים לאהוב אותך. לא בגלל שאתה חכם, לא בגלל שאתה
יודע מה לעשות, לא בגלל שאתה חברותי ולא בגלל שום תכונה אחרת
מלבד היותך חמוד. אבל נירה, היא אהבה אותי. ולא נראה לי שבגלל
זה. אבל תמיד, אפילו כשהיא עזרה לאימא שלי להוליד אותי ואת
האחים שלי, אפילו אז נשכתי לה את האצבע. או לפחות ניסיתי. לא
היו לי שיניים. וזה לא היה נשיכה מתוך משחק, נשכתי אותה כי
הרגשתי שזה מה שצריך לעשות לה. הרגשתי שמגיע לה. לא כי היא
עשתה משהו רע, אלא כי היא הייתה יותר מוצלחת ממני. וגם בגלל
שאימא תמיד אמרה שנירה יותר טובה. היא תמיד השוותה אותי לנירה.
היא לא הבינה שיש בינינו הבדל עצום, ביני לבין נירה. היא רק
המשיכה לומר לי שאני גרועה ושנירה טובה. וחלמתי להיות כמו
נירה, אבל לא הצלחתי אף פעם. כמה שניסיתי, לא הצלחתי להיות
בנאדם, כמו נירה. אחרי שלושה חודשים עם אימא, בא בנאדם אחד
ולקח אותי מאימא שלי. בדיוק יומיים אחרי שהפסקתי לינוק. הבנאדם
הזה הרים אותי מהצוואר, הוא נורא הכאיב. ניסיתי בעזרת הטלפיים
שלי לתת לו מכות ביד, אבל הוא רק צחק כשעשיתי את זה. היו איתו
שני ילדים. אחד בן, השנייה בת, והייתה איתו גם אישה אחת.
והאישה הזו שמה משקפי שמש, אבל זה לא הספיק כדי שאני לא אוכל
לראות שהוא מכה אותה. ובגלל זה נורא נבהלתי כשהוא בא והחזיק
אותי. הוא דיבר עם נירה ואמר לה שהוא לוקח אותי. הרגשתי לא
נעים, רציתי להישאר עם נירה ועם אימא, אבל הבנאדם אחז בי חזק
וצחק כשניסיתי לקפוץ אל אימא. אימא הייתה כנראה אצל הווטרינר,
יחד עם כולם, בטח היא נרדמה שם. בעלה של נירה אמר שהוא רוצה
להרוג אותה כי היא לא מתפקדת כמו שצריך. אחרי שהאיש ההוא לקח
אותי, הייתי בבית שלהם. זה לא היה בית גדול. הוא היה נחמד, עם
חצר וכל העניין הזה. ויכולתי כל יום לשחק כמה שאני רוצה בדשא,
ולהתגלגל, והיה לי כדור משלי, אבל מתישהו נמאס לי. אחרי כמה
זמן התחלתי להרוס להם את הבית, כדי לספק את היצר שלי. פשוט
שרטתי עם הציפורניים שלי כל דבר אפשרי. לפעמים גם לעסתי חתיכות
בד או שמיכות. בד"כ הייתי מכרסמת את הכל. עובדה שעכשיו יש לי
שיניים נורא חזקות! אחרי כמה זמן גם התחלתי להתאכזר אל האנשים
בבית. התחלתי עם האישה, כי במילא בעלה הכה אותה כל הזמן, אז לא
היה לי מה להפסיד. נשכתי לה על הרגל והיא הלכה למיון בגלל זה.
הבעל נורא כעס כשהוא חזר הביתה. הוא נתן לי הרבה מכות. אני
נשכתי גם אותו. אני לא מרשה שאף אחד ייגע בי. מה זה ללטף אותי?
מה? אתם אימא שלי? שאף אחד לא ייגע בי! במיוחד לא המטורף הזה
שמכה את אשתו.

לפני שבוע, הפרינצסה (ככה בעלה קורא לה) חזרה מהבית חולים. היא
כל הזמן ברחה ממני, פחדה שאני שוב אחליט לנשוך אותה בלי שום
סיבה. היה אסור לי להיכנס הביתה ובנו לי מלונה בחצר. ככה
ישנתי, בתוך המלונה הזו, עד היום.

היום באו פורצים לבית שלי. לא היה לי אכפת. רק רציתי שהם לא
ייקחו את הדברים שלי. לא רציתי שהם ייגעו לי בכדור. אז נהמתי
עליהם. אחד מהם פתאום בא עם מזרק ונתן לי זריקה בצוואר. נשכתי
לו את היד לפני שהוא סיים, אבל נורא כאב לי בכתף. כשהתעוררתי
אחרי שעתיים בערך, הייתי בתוך חורבת הריסות ולידי היה ההוא עם
המזרק. הוא ישב עם החברים שלו והכניס אבקה לבנה לאף. כשהוא ראה
שהתעוררתי, הוא לקח חבל, למרות שחשפתי שיניים ואמרתי לו "אם
אתה לא מתרחק, אני לא אשא בתוצאות!". והוא לא שמע. יש כנראה
בני אדם ממש טיפשים בעולם. גערתי בו, נהמתי, אפילו נבחתי עליו,
אבל הוא לא הפסיק. הוא הכניס לי את הצוואר לתוך החבל. במשך
שעתיים הסתובבנו בשוק. את כל האנשים שהוא ראה, הוא שאל "תגיד,
אתה רוצה את הכלבה?". אני כעסתי כשהוא קרא לי כלבה. למה מי הוא
שיקרא לי ככה? מה אני עשיתי לו? אני בע"ח כמו כל כלב אחר. אני
לא כלבה. אני כמעט יצור אנושי. אני אפילו יותר חכמה ממנו. איך
הוא מעז לקרוא לי כלבה בטון כזה מלגלג?

אחרי שעתיים, ראיתי אישה עם שני כלבים. שחור ואחת קטנה, יותר
ממני. האישה קראה להוא-עם-המזרק ואיימה עליו לשחרר אותי. הוא
הוריד ממני את החבל ואני נשכתי לו את התחת! ואז הוא רץ. הוא
פשוט ברח מהמקום.

האישה הביאה לי דוגלי, גבינה, מים ועוד כמה דברים לאכול. אבל
אני הייתי ממש רעה אליה. כל הזמן נהמתי עליה, כל הזמן נבחתי,
אפילו התנפלתי לה על הגורה. אני יודעת שאני לא אשמה. זה באמת
היה אינסטינקט. ואחרי שעתיים שהסתובבתי ככה, הייתי חייבת לעשות
את זה.

אחרי שעה וחצי שהאישה ניסתה להכניס אותי לבית של חברים שלה,
שמעתי את הבעל של האישה ההיא קורא "פילדלפי! פילדלפי!" הוא קרא
לי. הוא אפילו אמר, "כוס אמו, אני שילמתי 150 ש"ח בשביל הכלבה
הזו. ואיפה היא עכשיו? ברחה! ברחה ולא השגיחה על הבית!" רציתי
לקום ולומר לו שלום, אבל לא יכולתי לזוז. אני לא יודעת מה
המטורפים ההם הזריקו לי, אבל פשוט לא יכולתי לזוז. הוא הגיע.
וקמתי אליו. הוא נתן לי סטירה, אבל לא בכיתי. אני נשכתי אותו.
הוא צחק ואז הוא הרים אותי. הרים אותי וזרק אותי במקום אחר.
ליד פח זבל. במקום שבו אני יכולה לאכול שאריות שאנשים אחרים
משאירים. כי מה לעשות, אלה הם חיי כלב.