יש לי אקדח.
החדר מתמלא צלילים רכים,
מלטפים את המתכת,
כאילו לא מבינים
עד כמה היא צורבת.

יש לי אקדח.
והוא יפה כל כך, זוויות ישרות של מתכת
נראות לי כמו קימורי גוף רכים
או סדיני משי.
בתאורה עמומה של לפנות בוקר,
ההבדל כנראה
לא כל כך גדול.

יש לי אקדח,
ואתה יודע, כל השירים שכתבתי לך
כל חצאי המשפטים שתליתי על הרגש
כמו על לוח מודעות,
לא יודעים עד כמה
הלב שלי פועם,
כשאני אוחזת בו חזק.
יש לי אקדח,
והוא יותר חובק אותי ממך בכל לילה קר של השנה
יותר זוכר אותי ממך בכל צליל של זמרת ג'אז
כל שקע בגופי
צועק אליו,
כמו ארוטיקה זולה.

אפילו את הירייה
לא אקדיש לך.
את כל שיריי,
ואת ליבי, ודמעותיי
ואת הכל,
אפרוס לפנייך כמו בד רך,
שתרקוד עליו את ריקוד השחיתות שלך
אבל יש לי אקדח.
ואת כל כולי,
תוכל לקחת.
רק אותו -
לא תיקח.

יש לי אקדח.
אמרת שאני ישנה עם פרפרים
היום בלילה, הם יעופו כולם
אל בד הקנבס השחור שנקרא הלילה
היום בלילה אני אישן לבד
וארגיש אותך,
קרוב-רחוק
חמוץ-מתוק
נתון לחסדיי.
וכשאעצום את עיניי
והמתכת הקרה
תענג את עורי הבהיר
כמו שמעולם לא יכולת
לדעת,
לחיצה אחת
בדיוק במקום הנכון -
תאנק בסיפוק וכאב,
כמו מנגינה לא מוכרת
במין צירוף חונק, ומושלם
ואני אדע
שאותך מעולם לא הרגתי
כי מעולם לא היית קיים.