השיר נכתב 24 שעות לאחר אסון המסוקים, פברואר 97...

הראש שלי ריק ממחשבות,
אני מנסה לסדר אותן ומגלה שאין מה לסדר.
הלב ריק לחלוטין,
מן תחושה של עצבות שמרחפת באוויר.
אני מנסה לברוח לכל מיני פינות מחייכות בתוך עצמי
ומגלה את עצמי בכל פעם מחדש, חוזרת לפינה העצובה.

אין מילים להסביר את ההרגשה,
אין תנועות ידיים וגוף שיכולות לתאר את מה שעובר על עם
שמאבד בחמש דקות 73 ילדים מקסימים.
כל המילים שנאמרו מתגמדות ולא אומרות כלום,
אין בשום שפה בעולם מילים שיכולות לתאר את האובדן,
זו תחושה של חוסר אונים נוראי,
מה אפשר לעשות?
לבכות?
לצעוק?
אלוהים אדירים! מה אפשר לעשות?

הפסיכולוגים אומרים שמותר לבכות - כאילו יש חוק שקובע אחרת.
הפוליטיקאים אומרים שזה אסון נוראי - כאילו זה חידוש, ממש
המצאה!
הקריינים אומרים ואומרים, אז מה אם אומרים?
כל המילים האלה הרי יעלמו בתוך החושך הגדול...
בתוך מנהרת הזמן,
הרי בעוד שבוע, שבועיים, שנה...
נשכח כאילו לא היה...
זה טיבעו של האדם וזה נכון וזה בסדר

אבל,
יש איזה שהוא אבל עמוק בפנים
שאומר שבעצם מותו של אדם
הוא מותם של עוד כמה מאות אחרים...
מוות נפשי
מוות רוחני
לא מוות פיזי
מוות שאם לא חשת, כנראה לא תבין מהו?

הרדיו משדר מאתמול שירים עצובים...
חודרים,
מדכאים...
אבל זה יגמר,
עד מחר בשעה 19:00,
אחר כך מותר לשמוח ולצהול כי האבל הלאומי עבר,
ואנחנו ממשיכים לחיות כי זה טיבעו של האדם - זוכרים?

אני עצובה,
כואב לי בפנים
יש בי חלל ענק,
תהום ענקית נפערה לה,
אבל אני לא נכנסת לזה עמוק מדי,
מפחדת מהעצבות
בורחת מהכאב,
אני עצובה בדרך שלי
אני כואבת בדרך שלי...