כל עוד אפשר לתת ולקחת בקשר הזה, כל אחד מהם רק ייקח. מה כבר
אפשר לעשות כשמגיעים לכביש חד- צדדי? שאין ממנו דרך חזרה?
עושים דברים שלעולם לא היו נעשים אילו הדרך הייתה נמשכת. זה
הכל בראש, אבל הם זורמים עם זה, הייאוש הוא הנהר שסוחף אותם.
למרות שלט האזהרה, הם נכנסו לשם בלי פחד.

דרכיהם נראות כאילו הם הולכות להיפרד, אבל שניהם בטוחים שהם
יפגשו אחד את השני בסיבוב, הם נותנים ביטחון זה בזה בדקות
האחרונות, ולא בגלל שזו האפשרות היחידה, הם נותנים למשהו אמיתי
להציף אותם לפני הסוף. שניהם יודעים שזה הסוף, כמובן, אבל עצם
העובדה שאפשר לעשות את זה 'בלתי צפוי' נותנת להם מוטיבציה לשקר
לעצמם. הרי הכל טמון בתוכם, הכל בתוכם...

מה שהם לא יודעים זה שעד ששניהם יגיעו לסיבוב הנפש כבר תפרח
מהגוף מרוב כאב של געגועים.