צורתי הנרגזת נמרחת על כסא בתשישות נפש,
אי-שם מעבר לגבולות הסובלנות.
ענן תנומה מערפל את גופי
ואני נעלמת
למאחורי המילים, כיתה אחוזת שעמום, סיפורו של עגנון
בעל קסם רמוס בעיניי כעת
מעוות קשות על ידי "כזה" ו"כאילו" "וכן הלאה" שלה
שחיטת חן, השטחת מסר, העכרת שלמות
רק אוסף חרקים שחורים פזורים על דף מקומט
ועגנון נעלם
כשרון להרס, זן נדיר
משפטיה בטפשותם חודרים דרך קרום ההתעלמות
מחמצנים, מרעילים את אווירת הקודש, את ריח הדפים הישנים
גוזמים את שורשי אותה ההתפעלות המחממת.
האם זו רק אני או ששעורי "ספרות" נועדו לכשל, לפתח מנגנוני
הגנה?
ואם כן, אריזת אנטיביאוטיקה תעלה ביוקר פחות לנשמתי.