כל המשוררים צפונים בחדר דל וקטן
כותבים על מר גורלם
על גברת האבדון
ועל נכזבות אהבתם.
ורק אני ספונה בין זרועותיך
בין קיר תומך לקיר תומך
והאושר... אח, האושר
מותר לכתוב עליו בכלל?
ואיך בכלל כותבים על אותו תום של חיוך?
ואיך היופי שבעיניך והלהט נכנס למשפט אחד צנוע?
והתמימות שלך שאין באף אחד אחר?
תגיד לי, איך אתה רואה את העולם?
שקר, ואמור לי "הו, הניסיון לימדני
על אכזבות העולם. ולא ידוע לי דבר אחר!"
לא אאמין לך. לא!
כי אך אחרי כל הדרמות הגדולות,
השקט שאחר ההצגה ומחיאות הכפיים, הכפיים,
כף יד קרבה אל כף יד, כך, כן כך,
לאט לאט,
וצליל מפגשן (כף היא נקבה לא כן?)
הוא אשר מביא אושר כה רב
לאדם אחד,
בליבי מקווה אני כי לשניים.