זה התחיל יום אחד לפנות ערב, כשישבתי לבד על המיטה. הראש שלי
התחיל להתנועע ולרעוד (כך זה היה נראה לפחות, אני משער, משם).
גלגלי המוח התחילו לחרוק בסיבובים הראשונים שלהם, התחילו
להשתחרר, ולאט לאט העולם החל להתבהר. רציתי להבין, להוציא את
הראש מהמים, להיות שם, בעולם ההוא.  אבל אז אימא קראה לי מלמטה
לאכול, אז עזבתי הכל וירדתי לאכול.
כמה זמן לאחר מכן, כששלטתי קצת יותר בעצמי, הצוואר שלי כבר החל
להשתחרר, ואט אט הראש החל להתרומם. כל עלייה איטית וקטנה של
הצוואר דרשה ממני את מלא החשיבה שלי, את מלוא הריכוז וההבנה,
שהשתלמו בסוף - הראש שלי נשלף מהמים והייתי שם, בחוץ.
התרגשתי. בתוך המים, האוקיינוס האין סופי, נראו אין ספור
ראשים, של אנשים אחרים, שקועים במים. המים היו שקטים וחלקים,
מלבד אדוות שהלכו והתרחקו ממני. מסביב היה אור עמום, של
בראשית, כמו בעשר דקות שלפני הזריחה. היה שקט גמור, נצחי.
מיד הסתכלתי לתוך המים. בהתחלה ראיתי שם רק כמה צמחי אצות
וחול, אולם בהמשך הבנתי שאני רואה את עצמי יושב בחדר, ליד ארון
הבגדים. אז הבנתי שאני לא מבין כלום בחיים. עד עכשיו חייתי
והאמנתי שעולם השלנו הוא כמו שהוא, ופתאום אני רואה שהוא לא
כמו שהוא, שהוא אחר. כשהבנתי את זה הכול מתמוטט לי, נשפך
מהידיים כמו מי האוקיינוס הללו, ולא נישאר כלום.
פעם באחד השיטוטים הממושכים שלי באוקיינוס ראיתי את הראש של
יעל. (אומנם בודד שם, וכל פעם שאני נכנס אני מרגיש שוב עבוד,
אבל כשאני שם אני מרגיש  שאני היחיד שמבין את העולם באמת, אז
אני עושה את זה הרבה...)  רציתי להוציא את הראש של יעל מהמים.
היה יכול להיות מרגש להביא אותה למקום הכל כך אישי הזה. אבל
הראש שלה לא נשלף. הוא נדחף יותר ויותר עמוק, ושקע, ומשך גם
אותי פנימה. וגם הראש של יאיר לא יצא. ושל נועה. ויותם. אז
הפסקתי. הראש של אף אחד לא רוצה לצאת. כולם עיוורים.
רק אני לבדי מבין שאני לא מבין. הבנתם?