הירח נפל עליי. סתם, לא הירח האמיתי, אלא רק שמוליק, הילד של
השכנים. אני קוראת לו ירח, כי הוא כזה גוץ שמן שכזה, ויש לו
פנים כאלה, מצולקות, אז הוא נראה ממש כמו ירח. אפילו פעם
בטעות, קראתי לו ככה, והוא לא הבין.

ישבתי על המדרגות מחוץ לבניין, כי שכחתי לקחת מפתח, אז סתם
ישבתי לי לבד וזה היה קצת עצוב כי הרגשתי מתוסכלת שלא לקחתי
מפתח, אבל אז הירח נפל עליי, הוא ישר התנצל והתחיל לצחוק
במבוכה גדולה וכל כך התרגזתי שהתחלתי לצרוח עליו, והוא המשיך
להתנצל ולהתרפס תחתי, עד שכבר לא היה לי כוח, וויתרתי לו. הוא
התיישב לידי, מחייך את החיוך הירחי הענק שלו, חושף שיניים
קטנות ושפיציות, ממש כמו ירח. הוא הניח על ידו את הכדורגל שלו
והתחיל לספר לי על המשחק כדורגל שהוא שיחק היום עם הבנים במגרש
של ביצפר. אני שונאת כדורגל אז לא הקשבתי, מידי פעם הנהנתי
בראשי ואפילו הבטתי בו קצת. וצחקתי בליבי, עד כמה שהוא דומה
לירח. הוא פתאום שאל אותי אם הייתי רוצה לעלות אליו ולשתות מיץ
ממותק ואולי גם לאכול משהו, אז סירבתי, והוא דיווח לי, שהוא
הולך לאסוף קרשים עם ילדים מהכיתה, ואם הייתי רוצה לבוא לעזור,
אבל למרות שלא עשיתי דבר, סירבתי גם לזה, כי באמת שאין לי כוח.
אז הוא חייך חיוך ירחי נוסף, הדביק לי איזו נשיקה ירחית
ומגעילה על הלחי ואמר שהוא שם את הכדור בבית ויוצא לעזור
באיסוף, חייכתי חיוך מר ועצבני, והוא נראה מרוצה למדיי, נכנס
לבניין ועלה במהירות במדרגות ופתאום שמעתי אותו נופל במדרגות
אז הוא צעק שלא קרה שום דבר והמשיך לעלות במהירות.

חשבתי עד כמה שאני שונאת לשכוח את המפתח בבית, בעודי יושבת על
המדרגות שמחוץ לבניין שלי, ואז הירח השמן שכבר צמחו לו
חצ'קונים לתפארת לפניו המצולקות, נפל עליי, כאילו משום מקום,
הוא לא שכח כמובן, למשוך בקו החזייה שלי מאחור, סתם כדי לעצבן
אותי, כי באמת ממש התרגזתי וצעקתי עליו. הוא שאל אותי אם כבר
התחלתי להתכונן למבחן השכבתי בהיסטוריה, וכשאמרתי לו שלא, הוא
חייך חיוך ירחי, והציע לי לעלות ללמוד איתו למבחן כי גם הוא
עוד לא התחיל ואולי גם להזמין פיצה כי הוא ממש רעב, אז סירבתי
ואז הוא ישב בשקט כמה רגעים ומיד מצא דבר חדש לדבר עליו- הוא
סיפר לי שביום שלישי הוא ניסה להתגלח וחתך לעצמו את הסנטר הוא
אפילו הראה לי את החתך הקטן ואז הוא התעניין אם אני מגלחת
רגליים, והבטתי בו בגועל וראיתי את העיניים הכחולות הירחיות
שלו, מצפות לאיזו תגובה ממני, אז הנהנתי שכן, והוא התלהב וביקש
לראות, אבל אז אמא שלו קראה לו, אז הוא הדביק לי נשיקה ירחית
דוחה ועלה למעלה, וכמובן נפל במדרגות, וכמובן שאמר שלא קרה
כלום, והמשיך לעלות.

היה כבר חשוך, והרגשתי לבד נורא וישבתי בחוץ על המדרגות, כי
שכחתי מפתח. הוצאתי את החומר לבגרות בהיסטוריה והמשכתי להתכונן
ואז הירח נפל עליי. הוא גיחך קצת בקולו העמוק והתיישב לידי
והביט בי כמו שאני שונאת, אז הבטתי בו חזרה וגיליתי שזה לא כל
כך נורא. פתאום הירח כבר לא כל כך ירח, אבל לי זה כבר לא שינה
כלום באותו רגע. הוא שאל אותי אם בא לי לעלות אליו ולהתכונן
איתו גם לבגרות בהיסטוריה ואולי גם לראות איזה סרט מהוידאו, אז
כשסירבתי הוא נשמע מאוכזב ושתק כמה רגעים. אז הוא שאל אותי,
למה אף פעם אני לא עולה כשהוא מציע לי "לא יודעת למה, ירח"
אמרתי לו בטעות. הוא הביט בי בחוסר הבנה, משך בכתפיו, ועלה
הביתה שלו לאט, אבל הוא נפל, הוא צעק שכואב לו אבל זה בסדר,
והמשיך לעלות.

אני שונאת, שכשאני חוזרת מיום ארוך, עם המדים עליי, לשבת בחוץ
על המדרגות של הבניין, כי שכחתי מפתח. ובעודי מהרהרת על קורות
היום, הירח נפל עליי, הוא היה קצת כבד, אבל זה בגלל התיק הענקי
שעל גבו, והרובה שסחב עימו והוא התנצל, נכנס לבניין ועלה למעלה
כשהוא נופל והוא צעק שזה כבד לו נורא, אז היססתי וקמתי לעזור
לו, הוא הביט בי, בחוסר הבנה, אך הגיש לי את הרובה ואמר לי
להיזהר. עלינו עד למעלה, לקומה השלישית, ונכנסנו לדירה, הוא
הביט סביב ואמר לי שכנראה אף אחד עדיין לא חזר. אני מביטה על
הירח הגבוה והשרירי שמולי, שמוזג לי ולו, מיץ פטל קר ואחרי זה
מחייך חיוך קטן ומתוק והבטתי בעיניו הכחולות והמהפנטות בעודו
אומר "תודה שעזרת לי" ורגע לפני שיצאתי מביתו- התנשקנו לפתע,
נשיקה ארוכה ארוכה וירחית. והייתי מרוצה, וירדתי במדרגות
במהירות ונפלתי אך צעקתי לו שזה בסדר, ולא קרה שום דבר, אז הוא
עזר לי לקום והתנשקנו שנית.

ואני יושבת על המדרגות של הבית, חושבת שזה חרא אחרי יום עבודה
לשבת בחוץ, ואז נזכרתי שהיום יום חמישי והירח שלי צריך לחזור
היום, אז התעודדתי. ואז הגיעו שני חיילים גדולים וצלצלו
באינטרקום של שמוליק וקמתי בחוסר הבנה וניגשתי אליהם "מה,
שמוליק לא חוזר היום?" שאלתי בעצב והם הביטו זה אל זה ואמרו
ששמוליק נפל.